אי אפשר לפספס את הדמיון של "הטיגריס הלבן" ל"נער החידות ממומביי", ואם בכל זאת היה אפשר אז הבמאי האיראני-אמריקאי ראמין בהראני דואג שזה לא יקרה. לא רק שהוא מחיל על הסרט סגנון קולנועי שמהדהד (או לפחות משתדל להדהד) את זה של דני בויל בסרט זוכה האוסקר, הוא גם דואג להשחיל רפרור: "שום שעשועון עם פרס של מיליון רופי לא יציל אותך", אומר הגיבור על הגורל הצפוי לו כהודי שנולד לקאסטה נמוכה ומבסס לא רק את הדמיון אלא גם את ההבדל בין סרטו של בויל לזה של בהראני. הראשון היה פנטזיה, פיל-גוד-מובי. החדש הוא כל האמת בפרצוף. וכל זה טוב ויפה, אלא שמהשוואה הבלתי נמנעת הזאת יוצא "הטיגריס" כשידו - טלפו? טפרו? - על התחתונה.
"הטיגריס הלבן", שנכון לאמצע השבוע האחרון דורג חמישי במדד הנצפים ביותר בישראל של נטפליקס, מסופר מנקודת מבטו של מי שמציג את עצמו כיזם בהווה ונאשם ברצח בעבר, בבחינת "הבה ואספר לכם איך הגעתי לכאן". והוא, שיהיה בריא, מה זה מספר. אדארש גוראב עושה עבודה טובה מאוד בתפקיד בן העניים שהופך לנהג בוס שהופך לפושע נמלט שהופך ליזם, אבל אחת הבעיות החמורות ביותר של "הטיגריס" היא הקריינות שלו, שמלווה את הסרט כמעט ליטרלי לכל אורך 125 דקותיו.
מאז "החבר'ה הטובים" (אם כי בדיליי, אז נכון יותר לומר "מאז שהתחילו להיווצר סרטים שהושפעו מ'החבר'ה הטובים'") אין כמעט סרט מהסוג הזה שאינו מלווה בקריינות צפופה, אבל זאת אמנות עדינה מאוד וכאן היא מבוצעת ביד גסה. אפילו היגיון ראשוני אין בה, כי אנחנו אמורים להאמין שאת כל סיפור חייו מספר הבחור הזה במכתב לראש ממשלת סין, ותאמינו לי שאנחנו לא מאמינים. והקריינות נופלת גם בקטנות, כי אם זה סיפור שמסופר רטרואקטיבית, למה גיבורנו שואל ושוב ושוב שאלות בסגנון "מה יקרה עכשיו?". כאילו, אחי, אתה יודע מה יקרה עכשיו.
מלבד הגיבור, בלראם, הסרט מפתח בעצם רק עוד שתי דמויות: הבוס שלו אשוק (ראג'קומר ראו) ואשתו ההודית-אמריקאית פינקי (פריאנקה צ'ופרה). היחסים בין שני ההודים הנאורים בעיני עצמם והגישה שלהם לנהג נמוך-המעמד הם החלק המעניין ביותר של "הטיגריס", כי במשולש הלא רומנטי הזה נחשפת המון צביעות חברתית ודורית, אבל האם קורה כאן משהו מעניין יותר מאנשים עשירים שאוהבים להיות אנשים עשירים? אני לא חושב. לא קראתי את הרומן מאת ארווינד אדיגה שעליו מבוסס הסרט, אולי שם יש איזה עומק שאבד בתרגום, אבל המהדורה הקולנועית היא בסופו של דבר יצירה די שטחית.
החומרים שמהם עשוי "הטיגריס" עדיין היו עשויים להצטבר לכדי חוויית צפייה סוחפת למדי - לסיפורי "כך עליתי מאשפתות" יש תמיד פוטנציאל כזה - אבל כדי שזה יקרה דרושה מן הסתם עשייה קולנועית סוחפת, ובעוד שבהראני מושפע בבירור מכל הבמאים הנכונים (בויל כבר אמרתי, את סקורסזה הזכרתי, וגם משהו מרוחו של גאי ריצ'י מרחף ממעל), הסרט הזה אכן נראה כמו סך כל השפעותיו. אין כאן סצנה אחת, שוט אחד, שנחקק בזיכרון. שלא נראה גנוב או לפחות שאול. וזה מקום שבו "הטיגריס" מפסיד בנוקאאוט ל"נער החידות", סרט שבויל עשה ממנו חוויה חושית פשוט מושלמת (נכון, היו שטענו שהוא עשה סוג של אקספלויטיישן או לפחות האדרה לעוני של הודו, אבל אני זקן מכדי להיות מוטרד ממחשבות נאורות-מוערות שכאלה).
"הטיגריס הלבן" אינו סרט רע. יש בו מספר סצנות מצחיקות, הוא מקומם במקומות הנכונים וטעון במספיק אנרגיה סיפורית כדי להחזיק את הצופה - לפחות את הצופה הזה - עד לתום המועד החוקי, אבל זה הכל. איך היו אומרים במדרג העתיק ההוא של מבקרי "ידיעות אחרונות"? אפשר לראות.