כוכב המוות החברתי

9) פרק 2: מתקפת המשובטים, 2002

זאת כנראה הבחירה של תשעה מכל עשרה מעריצים, ובאמת שאין כאן הרבה מה לשבור את הראש. הדיאלוגים בין אנאקין סקייווקר למלכה/סנאטורית פדמה הם החלשים ביותר בסדרה שממילא לא הצטיינה מעולם באגף הזה; הלוקיישן האיטלקי שבו מתקיימים כמה מהדיאלוגים האלה הוא בבחינת חטא על פשע; וקו העלילה סביב בובה פט ואביו ג'נגו הוא טעות ג'ורג' לוקאסית קלאסית שמקטינה את היקום של "מלחמת הכוכבים" במקום להרחיב אותו. בדיוק כמו השילוב המיותר של הרובוטים סי ת'ריפיו וארטו דיטו בטרילוגיית הפריקוולים, כך הבחירה בסיפור האוריג'ין של הנבל חביב הקהל מ"האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'דיי" היא נזק טהור.

שלושה דברים ייאמרו לזכות הסרט החבוט-בצדק הזה: ההפנמה של אסון ג'אר ג'אר בינקס וצמצום התפקיד שלו למינימום; הסצנה של פרוץ מלחמת המשובטים, שאנחנו שומעים עליה מאז "מלחמת הכוכבים" המקורי ואשכרה מצדיקה את ההייפ; והקטע ההוא שגיבורינו לכודים כגלדיאטורים בזירת ענק ונלחמים בתפלצים מכל הבא ליד של מעצב האפקטים. זה די צ'יזי, זה לגמרי מגוחך, אבל איכשהו זה גם הכי סטאר וורז.

8) פרק 1: אימת הפאנטום, 1999

את ההתרגשות שקדמה ל"אימת הפאנטום", שהחזיר את הפרנצ'ייז לחיינו לאחר פגרה בת 16 שנים, אני זוכר מצוין עד היום. בצפייה הראשונה היא עיוורה אותי לחלוטין למגרעות של הסרט הזה, אבל בשנייה כבר נאלצתי להודות שלוקאס המיט עלינו קטסטרופה.

בואו נשים בצד את ג'אר ג'אר: הבעיה היסודי של טרילוגיית הפריקוולים היא היעדר מוחלט של חוש הומור. של קלילות. של דמות אחת, מספיק אחת, שתשמש קונטרה לכל הגבוהה-גבוהה של אבירי הג'דיי. לטרילוגיה המקורית היה האן סולו; לשנייה היה כלום בפיתה, ו"לאימת הפאנטום" - סרט שסיים ציפייה של 16 שנה לפנטזיה הקולנועית האולטימטיבית עם קו עלילה על פאקינג פדרציית סחר - לא הייתה מהבחינה הזאת שום תקומה. רק סצנת מרוץ הפודים (בדגש על עבודת הסאונד המטורפת) וקיומו של נבל נפלא כמו דארת' מוֹל מעניקים לסרט הזה דירוג גבוה יותר מזה של המשובטים ימ"ש.

7) רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים, 2016

מאז שלוקאספילם מסתובבת עם השלט "עכשיו בהנהלה חדשה" ועליו ציור של עכבר, אין כמעט רגע של שקט תעשייתי בפרנצ'ייז. "הכוח מתעורר" עוד עבר בשלום דרך דיסני, אבל הבמאים של "סולו" פוטרו והוחלפו ברון הווארד ואילו "רוג אחת" - הספין-אוף הרשמי הראשון - זכה לכמות עצומה של צילומים-מחדש, ולא סתם, אלא תחת במאי אחר: את הסרט ביים גארת' אדוארדס. את הצילומים מחדש ביים טוני גילרוי.

אין לדעת איזה סרט היה לנו אם אדוארדס היה מסיים את העבודה בעצמו, עם או בלי צילומים מחדש. יש לדעת רק מה קיבלנו בסוף: סרט שכאילו הולך עד הסוף עם התעוזה לעשות לגיבורים שלו משהו שסרטים הוליוודיים נמנעים בדרך כלל מלעשות (תסתפקו בזה, אני מנסה להימנע כאן מספוילר), אבל בעצם פרויקט שנבהל מהסטטוס של עצמו כסיפור-צד ושוב מתעקש להקטין את היקום הסטאר-וורזי - גיחה מעליבה של הנסיכה ליאה בגרסה ממוחשבת, הופעה מיותרת לחלוטין של דארת' ווידאר ואפילו שליפה מהקבר של פיטר קושינג כמושל טארקין מהסרט המקורי, כי הקטע עם ליאה לא היה מספיק סר-טעם. זה כאילו שאדוארדס ו/או גילרוי ו/או דיסני הבינו שיש להם בידיים גלריית דמויות כל כך בינונית שהם רצו הביתה לקאנון, אבל הטריק הזול הזה רק החמיר את המצב.  

אחרי כל זה, "רוג אחת" הוא כמעט סרט טוב. זה הישג מכובד בהתחשב במה שעבר עליו. 

6) פרק 4: תקווה חדשה, 1977

הרשימה הזאת נכתבת בשנת 2018, וצריך לומר את האמת: תוקפו של "מלחמת הכוכבים" - או בשם שניתן לו בהפצה מחדש, "תקווה חדשה" - פג מזמן.

רק בצפיות מאוחרות בו הבנתי למה ג'ורג' לוקאס לא הצליח להניח לסרט הזה, התעקש לשפץ אותו שוב ושוב עם כל מהדורה ביתית חדשה: כי בסופו של דבר זה בי-מובי מהסבנטיז, שהקצב שלו והמראה שלו רלוונטיים לקולנוע של המילניום השלישי בערך כמו "בן חור" או "עשרת הדיברות".

ל"מלחמת הכוכבים" היו גם כשלים אינהרנטיים. זה כנראה הסרט היחיד מסוגו שמעולם לא טרח ליצור מפגש בין הפרוטגוניסט (לוק סקייווקר) לאנטגוניסט (דארת' "בסרט הבא נחליט שאני אבא שלך ונגיד שתמיד התכוונו לזה" ויידאר); העלילה שלו מספיקה אולי ל-20 דקות של סרט בן זמננו; ובהחלט יש טעם לפגם בסצנת סיום שלקוחה כמעט אחד לאחד מ"ניצחון הרוח" של לני ריפנשטאל. זה הסרט שהתחיל את הכל, ורק על בריאת היקום של סטאר וורז מגיע לו מקום בנצח. אבל לא פחות מחמישה סאטר וורזים אחרים הם חוויות צפייה מוצלחות ממנו.

5) פרק 8: אחרוני הג'דיי, 2017

כתבתי על הסרט הזה בהרחבה, וזה היה לא נורא מזמן, אז רק אאמ;לק: מדובר בצירוף כמעט בלתי סביר של כמה מהסצנות היפות והחזקות בתולדות הפרנצ'ייז וכמה מהרגעים התמוהים והמיותרים בתולדותיו. כן, סצנת "ליאה הצפה", אני מסתכל עלייך.  

4) פרק 3: נקמת הסית', 2005

אוקיי, אוקיי: כמו כל טרילוגיית הפריקוולים, גם "סית'" סובל משימוש יתר באנימציית מחשב לא מספיק בשלה, נאנק תחת אבן הריחיים שמהווה סיפור האהבה בין אנאקין לפדמה וחורק מהיעדר חוש הומור. אבל - וזה אבל עצום ורב - במטרת המשימה העיקרית שלו, קרי לגרום לנו להבין איך ולמה הפך אנאקין סקייווקר לדארת' ויידאר, זאת הצלחה מסחררת.

הרבה שנים מלווה את "סית'" שמועה עיקשת על כך שסטיבן ספילברג ביים חלקים נרחבים ממנו ללא קרדיט. זה עשוי להסביר את שאר הרוח הקולנועי של הפריקוול השלישי, הסצנות הנהדרות שבהן אנחנו נחשפים פתאום לחלקים ביקום הסטאר וורזי שמעולם לא ראינו; אבל סיפור הנפילה של אנאקין סקייווקר הוא כולו קרדיט לחזון של לוקאס, האיש שאמר לנו מראש - 22 שנה מראש, ב"שובו של הג'דיי" - שווידאר הוא לא גרסה "רעה" של אנאקין אלא משהו אחר. ו"סית'" עושה עבודה נהדרת בתיאור של אביר ג'דיי צעיר שבסך הכל ניסה להציל את אהבת חייו מהגורל של אמו, שהיה כלי משחק בין לורד סית' לאבירי הג'דיי, ועשה את הטעות של לבטוח בצד הלא נכון. סרט מושלם? בהחלט לא. אבל חד-משמעית מהלך הסטורי-טלינג המרשים ביותר בסאגה כולה.   

3) פרק 6: שובו של הג'דיי, 1983

זה היה הסטאר וורז הראשון שלי, הסרט שראיתי עם יציאתו כשהייתי בן תשע ונדפקתי לשארית חיי, אז אולי אני מוטה לטובתו. אבל צפיתי בו מספיק פעמים בחיי הבוגרים כדי לעמוד מאחורי הדירוג שלו בין שלושת הגדולים.

זאת הפתיחה המושלמת, הטובה ביותר בסדרה כולה - החל בנחיתה של ויידאר בכוכב המוות החדש, עבור בכל ההתרחשויות בארמון של ג'אבה וכלה במותו של יודה. זאת הפינאלה הנהדרת, אותו רב-קרב בעריכה צולבת בין לוק לוויידאר בכוכב המוות ובין האימפריה לצבא המשולב של המורדים והאיווקס על הירח של אנדור (אני יודע, הזכרתי את המן בלי לעשות ברעשן, אבל מעולם לא הבנתי מה הבעיה של עמיתיי הגיקים עם האיווקס. אז הם קצת דובוני אכפת לי, אז מה אכפת לכם?).

למעט כרס קטנה בשלב הגילוי המפתיע-מיותר - ליאה כאחותו של לוק וכל זה, רגע שהבמאי ריצ'רד מרקאנד פספס לגמרי - "שובו של הג'דיי" הוא אופרת חלל נהדרת וגם השיא האבסולוטי של סרטי האפקטים הטרום-ממוחשבים. אולי לא אמנות גדולה במובן המקובל של המילה, אבל אומנות דגולה בכל מובן אפשרי. אז זהו.          

2) פרק 7: הכוח מתעורר, 2015

אחרי ארבע צפיות אין לי עוד מנוס מלהכריז שסרטו של ג'יי ג'יי אברמס הוא כמעט הסאטר וורז המושלם. לא כי הוא הגיע אחרי טרילוגיית הפריקוולים שלוקאס התעקש לביים בעצמו, לא כי הוא התחיל במה שכבר הפך לטרנד מבורך של סרטי "בואו לא ניסחף עם ה-CGI": כי אברמס הבין את שלושת המרכיבים הקריטיים של סרט מלחמת הכוכבים והביא אותם לשולחן על מגש של כסף. אנושיות, הומור והאן סולו.

כן, אנושיות - כי מה שהפך את ת'ריפיו וארטו למה שהם זאת ההתנהגות היותר אנושית מאנושית שלהם, ומה שעשה את לוק לסקייווקר זה שהוא בסך הכל ילד חווה שיצא להרפתקה מדהימה, ומה שהפך את הקליימקס של "שובו של הג'די" לכל כך מספק הוא הצד האנושי של ויידאר. לא המכונה שבו. אברמס הלך עם זה שני צעדים קדימה ובנה קאדר שלם של דמויות אנושיות במובן הכי בסיסי של המילה, אנשים שמזיעים וצוחקים ובוכים ומפשלים, ועל זה נוספה התחושה בלא-ניתנת לזיוף של קאסט שלם שלא מבין למה מגיע לו כל הטוב הזה של להפוך לחלק ממיתולוגיה. "הכוח מתעורר" הוא מה שנקרא Labor of love, עבודה של מעריצים למען מעריצים, וזה ניכר בכל רקע שלו. 

על הומור כבר דיברנו, והאן סולו - טוב, כבר אמרתי שסולו תמיד היה כל הבאלאנס של הסאגה. הדמות שכולם רוצים להיות או לפחות לשבת איתה לדרינק, עם כל הכבוד למניפי חרבות האור ירום הודם. זה כנראה לא מקרי ששני הסטאר וורזים הראשונים בדירוג הפרטי שלי הם אלה שעושים הכי הרבה כבוד (עד כה, נראה מה יהיה בעוד שבועיים) לאקדוחן החלל הזה.

1) פרק 5: האימפריה מכה שנית, 1980

בשמחה הייתי הולך כאן על בחירה קונטרוברסלית, אבל אין מה לעשות. "האימפריה" - כמו שיודעים כל מעריצי מלחמת הכוכבים שמכבדים את עצמם, כי בואו, זה לא שמישהו אחר מכבד את מעריצי מלחמת הכוכבים - איז דה שיט.

כי יודה. כי כמה יפה באספין, העיר בין העננים. כי אפילו ג'ון וויליאמס הגדול לא פיתח את הנעימה של דארת' ויידאר עד לפרק הזה. כי בובה פט. כי לעולם לא תהיה תגובה טובה יותר ל"אני אוהבת אותך" מ"אני יודע". וכי פתאום אתה מגלה שדווקא האמצע של הסיפור יכול להיות החלק הכי מעניין בו, שזה ההפך ממה שאמור לקרות בפיתוח עלילות, אבל לך תתווכח.

"סולו" לוקח על עצמו משימה עצומה בכל קנה מידה. הצלחה של הבמאי רון הווארד תהיה לגרום לנו להרגיש רבע ממה שהרגשנו כלפי האן סולו כשהחלה הקפאת הפחמן שלו, והבמאי אירווין קירשנר הוציא מקארי פישר את הריאקשן שוט הכי חזק בסדרה.   

• מלחמת הכוכבים