"ימים נוראים", סרטו של ירון זילברמן על הפלוס-מינוס שנה שבמהלכה הפך יגאל עמיר מ"פעיל ימין נורמטיבי יחסית למתנקש פוליטי קר רוח" (אני מצטט כאן את "דבר הבמאי" שנשלח לעיתונות), הוא סרט חשוב בכמה וכמה מובנים. ראשון, וכמעט מובן מאליו, הוא עצם העיסוק של הקולנוע הישראלי באחת הטראומות הגדולות שעברו על החברה שלנו. מובן שני הוא הזיכרון; כמעט 24 שנים עברו מאז רצח רבין, וגם אם הדור שגדל כאן מאז יודע מי היה האיש ולמה נרצח, סביר להניח שהוא פחות מודע לנסיבות שהולידו את הרצח. "ימים נוראים" חשוב גם כסרט נטו, מפני שהביופיק, הביוגרפיה הקולנועית, הוא ז'אנר כמעט לא קיים בקולנוע שלנו. אבל עם כל זה ואחרי כל זה, הוא פשוט לא סרט כל כך טוב.
אנחנו מתוודעים אל עמיר (יהודה נהרי הלוי) כשהוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן שמחזר אחרי צעירה בשם נאוה (דניאלה קרטס) ומשתתף במחאת הימין הקיצוני נגד הסכמי אוסלו לצד אחיו חגי (יואב לוי) והמורשע לעתיד הנוסף בקשירת קשר לרצח, דרור עדני (דולב אוחנה). אנחנו מכירים גם את אמא גאולה עמיר (ענת רבניצקי) ואת אבא שלמה עמיר (אמיתי יעיש בן אוזיליו) ולמדים שבעוד היא טיפוס מעט מיליטנטי, בעיקר בכל הנוגע ליחסה אל האליטה האשכנזית, בעלה הוא טיפוס כנוע ושוחר שלום שמעז אפילו להביע תמיכה - הגם מסויגת - בתהליך אוסלו.
התסריט, שזילברמן כתב במשותף עם רון לשם, מתעכב על מערכת היחסים בין עמיר לנאוה באופן שמזכיר מאוד את המהלך הדרמטי המכונן ב"הרשת החברתית". כפי שהמפתח להבנת דמותו של מארק צוקרברג בסרטו של דייוויד פינצ'ר זוקק לתוך מערכת היחסים של הגיבור עם חברתו אריקה (רוני מארה), כך "ימים נוראים" רומז שהאופן שבו משפחתה האשכנזית של נאוה דוחה את עמיר התימני הוא אירוע מכונן ואפילו מחולל שמעביר אותו אל מעבר לסף. אלא שזה כמובן לא מספיק כדי לדחוף אדם לרצח, והסרט אכן לא מנסה כלל לטעון שרצח רבין היה תולדה של תפיסת קיפוח; את עיקר האנרגיה ודקות המסך משקיע זילברמן בהצגת האופן שבו גורמים קיצוניים בציונות הדתית הכשירו את הקרקע, העניקו אור ירוק מרומז או מפורש לראות ביצחק רבין כמי שחל עליו דין מוסר או דין רודף ומכאן שדמו מותר. רוצה לומר, ההסתה פלוס תחושת האאוטסיידריות של עמיר שווה רצח פוליטי.
הצפייה ב"ימים נוראים" מושפעת מאוד מההשקפה הפוליטית של הצופה. זה מובן מאליו, ועדיין, הבעיה הראשונה שלי איתו היא כמבקר קולנוע, לא כשמאלני שהיה שם בכיכר בנובמבר 1995: סורי, לא השתכנעתי. פשוט לא קניתי את זה שיגאל עמיר, שלצורך 112 הדקות הללו הוא דמות ככל הדמויות, נדחף מנורמטיביות לרצח פוליטי רק מפני שהיה מי שהצדיק את זה הלכתית והיה מי שהעליב אותו עדתית. הרי בישראל של השנים ההן היו מתנגדים קולניים ואלימים רבים לתהליך אוסלו, אין ספק בכלל שחלקם הרגישו מודרים חברתית או עדתית, אבל אף אחד אחר לא נטל אקדח וירה בראש הממשלה בגבו. המשימה הקולנועית הראשונה של "ימים נוראים" הייתה להסביר לי למה *דווקא* יגאל עמיר, והתסריט של זילברמן ולשם נכשל בה מבחינתי באופן גורף.
המכשלה הגדולה השנייה של הסרט היא האופן הגס שבו בוחר זילברמן להמחיש לנו את החדירה של ההסתה אל ראשו של עמיר. זה קורה פעם אחר פעם: אנחנו רואים סמכות רבנית או דמות משפיעה אחרת אומרת משהו שיכול להתפרש כהכשר לרצח, והמצלמה של עמית יסעור, שממילא מכסה את מרבית האירועים בפריימים סגורים, ננעלת על שני קלוז אפים, אחד של הדובר ושני של עמיר, ללמדנו שהנה-הנה אנחנו חוזים באבן דרך בתוך המשעול שמוביל אל המדרגות ההן. זה מריח מזלזול באינטליגנציה של הצופה, וזה חורה במיוחד בסרט מהוקצע כמו "ימים נוראים"; אם העשייה שלו הייתה מחופפת, אפשר היה לחשוב שסימני הקריאה המיותרים הללו הם חלק מאיזו אוזלת יד ועין קולנועית. אבל זילברמן הוא במאי שפועל בארה"ב, שביים שם את המלודרמה המוצלחת למדי "כלים שלובים", שיודע מה הוא עושה. אני חייב להסיק שהוא החליט במודע לא לסמוך עלינו שנבין לבד, וזה מעצבן אותי.
אני אולי נשמע כמי שנטפל לקטנות, אבל בואו נעשה רגע סיכום ביניים: המפתחות הפסיכולוגיים היחידים שהסרט נותן לנו לצורך פענוח מעשיו של עמיר הם אידיאולוגיה ימנית-דתית, תחושת קיפוח עדתית וסביבה משפחתית שבה גבריותו של האב מסורסת לפחות במידה מסוימת בידי אשתו. בה בעת, כמות גדולה מאוד של דקות מסך מוקדשת להסתה - ואם בתחילה נדמה שזילברמן ולשם מתמקדים בזו הדתית, הרי שבהמשך אנחנו מקבלים גם מנה גדושה של הסתה פוליטית בראשות המועמד דאז לראשות הממשלה, בנימין נתניהו. וכשאני עושה אחד ועוד אחד, יוצא לי ש"ימים נוראים" כמעט מנקה מאשמה את הרוצח יגאל עמיר. כמעט אומר שהוא בסך הכל קורבן של הסתה מחושבת שהביאה אותו לירות את שלושת הכדורים ההם.
כצופה וכמבקר קולנוע, המסר המובלע הזה (ואני מדגיש, מובלע; זה לא ש"ימים נוראים" אומר את הדברים במפורש) נראה לי משונה, לא סביר, בעיקר לא אמין. צעיר בריא בנפשו ובגופו, שיש לו הרבה מה להפסיד, שיוצא למשימת חיסול בידיעה ברורה שבמקרה הטוב ייתפס וייכלא לנצח ובמקרה הרע יחוסל בלי שהשיג את מבוקשו - אני צריך יותר מ"בחורה ביאסה אותו והרבי אמר שמותר" בשביל להרגיש שהבנתי מה באמת קרה שם. אבל - וכאן אני נוטש את משמרתי כמבקר קולנוע וחובש לרגע את הכובע של סתם ישראלי מן השורה - אם זילברמן ולשם באמת התכוונו שההסתה היא-היא הגורם לרצח, הרי ש"ימים נוראים" הוא בכלל לא ביופיק וגם לא סרט על יגאל עמיר, אלא מניפסט פוליטי שמבקש לסגור חשבון עם גורמים מסוימים בציונות הדתית דאז וגורמים מסוימים בימין הישראלי דהיום. עכשיו, כבודם של מניפסטים במקומם מונח, אבל מה להם ולקולנוע? מעבר לזה, אם האג'נדה האמיתית כאן הייתה לספר את סיפורה של ההסתה - למה להעמיד פנים כאילו יש כאן חקר דמות של עמיר ולא לקרוא לילד הנורא בשמו?
אמרתי כבר ששרתי בעצמי עם רבין לפני שכולנו הלכנו לשיר על רבין, אבל האג'נדה הפוליטית של "ימים נוראים" באה לי מאוד לא טוב. כי אני לא אוהב את (וכאמור, ממילא לא קונה את) ההמעטה בערך האישיות הרצחנית של עמיר עצמו, כי אני באמת חושב שזה קולנוע רע, ובראש ובראשונה מפני שאנשים עם תודעה פוליטית מפותחת אמורים לדעת שאתה לא עושה סרט על נזקי ההסתה הפוליטית בעודך מסית פוליטית. הרי אפילו שונאיו של נתניהו, קבוצה שאני נמנה עמה ברציפות מאז אמצע שנות ה-90, יודעים שהוא לא יזם את הרצח ולא רצה בו, אלא רק רכב עליו כל הדרך לבלפור. ואפילו אנשים שמתנגדים לכל סוג של משיחיות או הדתה, קבוצה שאני חלק ממנה מאז שאני זוכר את עצמי, חייבים להודות שיש מרחק עצום בין הקריאה "רבין בוגד" ותמיכה ברצח של ראש ממשלה, קל וחומר ביצוע של רצח כזה.
בפער שבין קריאות ליריות, בין הסתה לרצח, היה בן עוולה בשם יגאל עמיר. הוא זה שרצח. הוא זה ששינה את ההיסטוריה. הוא, לא מלאך, לא רב ולא פוליטיקאי. גם אני רוצה לראות את בנימין נתניהו יורד מהבמה הפוליטית, גם אני רוצה שהכוחות הדומיננטיים במדינת ישראל יהיו דמוקרטיים ומתקדמים ולא דתיים וחשוכים, אבל אי אפשר לפטור רוצח מאחריות לרצח רק בשם ההזדמנות לכוון אצבע מאשימה כלפי יריבים אידאולוגיים. לא בסרט שמתיימר לפענח את עמיר, שיש לו הזדמנות לתרום משהו לאיחוי הקרעים בינינו במקום להרחבתם. נדמה לי שימנים ישנאו באופן גורף את "ימים נוראים", יראו בו סרט תעמולה מצד שמאל; זה לבדו מושך את השטיח לפחות חלקית מתחת להצדקה הקיומית שלו.
בישורת האחרונה אני רוצה לחזור לביקורת קולנוע נטו, ובהקשר הזה חשוב לומר: "ימים נוראים" מספק ברובו חוויית צפייה אפקטיבית. אמיתי יעיש בן אוזיליו עושה תפקיד פשוט מושלם והעורכים שירה ארד ויונתן וינשטין מצליחים לתפור יפה מאוד את החומר הדרמטי עם קטעי הארכיון התקופתיים, בחירה שבתחילה לא אהבתי אבל למדתי לכבד לאורך הדרך. אז לא, זה לא סרט רע; כבר אמרתי, הוא פשוט לא כל כך טוב. בהתחשב בתחושה שהאג'נדה קדמה כאן לכל דבר אחר, מהיגיון תסריטאי ועד מחשבה על האופן שבו הסרט יפגוש את הקהל (או לפחות את מחציתו, הגדולה אם תסלחו לי על האנומליה המתמטית), זה נראה בלתי נמנע.