למרות אורכו, למרות נפחו ולמרות המסה העלילתית שמתנקזת לתוכו - במובן הצר אנחנו מדברים על שלושת סרטי "הנוקמים" הקודמים, אבל במהות זאת הרי הישורת האחרונה של כל 22 סרטי היקום של מארוול - היה ברור מראש ש"הנוקמים: סוף המשחק" יימדד על שלוש שאלות פשוטות. אחת, האם ניתן בכלל ליצור קלוז'ר מניח את הדעת לפרויקט הקולנועי השאפתני ביותר בכל הזמנים? שתיים, האם סרט גיבורי-על עם זמן מסך של 181 דקות יכול להצדיק את עצמו בלי לקרוס לתוך עצמו או תחת עצמו? ושלוש, האם יימצא פתרון תסריטאי שיחזיר לאחור את ה"סנאפ" (אתם יודעים, אותו טבח של מחצית מהיקום) בלי לגרום לנו להרגיש שעבדו עלינו בעיניים עם כל השוק-פקטור ההוא בסיומו של "מלחמת האינסוף"?
ובכן, ייאמר מיד שהתשובה לשאלה השלישית היא "ככה ככה". אבל ייאמר גם שהתשובה לשתיים הראשונות היא "כן" כל כך גורף שזה פשוט לא משנה, בדיוק כמו שכל תלונה קטנונית אחרת שעשויה להיות לי - ואל דאגה, יש לי - לא משנה את השורה התחתונה. בגדול, במהות, "סוף המשחק" הוא כל מה שיכולתי לקוות לו מאקורד הסיום של אירוע העשור בתרבות העולמית. ולפני שנמשיך, מילה: אם ההצהרה האחרונה הוציאה מכם נחירה של בוז, מבט משתומם או כל דבר מלבד הנהון של הסכמה, כנראה שאתם קוראים את המבקר לא נכון.
סערת נשף
סצנת פתיחה יפהפייה, שוברת לב, ממקמת אותנו בעולם וביקום שלא מצליחים להתאושש מהסנאפ. חלק מגיבורינו מגלים רק בדיעבד מה עולל ת'אנוס ליקיריהם ולציוויליזציה, כלומר ציוויליזציות; אחרים, שהיו שם כשזה קרה, כורעים תחת רגשות אשם ו/או מחשבות אובססיביות על תיקון ונקמה. בינתיים אנחנו זוכים להכיר פוסט-אפוקליפסה, או ליתר דיוק פוסט 50% אפוקליפסה, שכמותה עוד לא ראינו ביקום הקולנועי של מארוול ובמובנים מסוימים בקולנוע בכלל. יש בזה עצב אמיתי, כמעט לירי, שמתאים כמו כפפה עם שש אבני נצח ליד שהיא הסרט הזה, סרט שלא במקרה בא בילט-אין עם המילה "סוף". זה שיר פרידה, והאחים-במאים ג'ו ואנתוני רוסו הלחינו אותו בדיוק בסולם המינורי ההולם.
אוקיי. ברמת התכלס, הפרקטיקה העלילתית, מהרגע ראשון ברור שהנוקמים המקוריים ואיתם יתר גיבורי-העל ניצולי הסנאפ חייבים לעצמם, למתים ולקוסמוס איזה מהלך שינסה להחזיר את הגלגל לאחור - ובאותה מידה ברור שזה לא הולך להיות פשוט. למען האמת, התסריטאים כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי (הצוות שכתב גם את "מלחמת האינסוף", ובעצם תפר מראש חמש וחצי שעות קולנועיות שפשוט חולקו לשניים) ממש עושים צ'ק-ליסט של פתרונות זולים אפשריים ומסמנים וי, או ליתר דיוק איקס, על כל אחד מהם. אני קורא את זה כניסיון נבון מאוד להרגיע את הצופים לאמור "אל דאגה, אנחנו לא כאן בשביל לבאס", והאמת היא ש"סוף המשחק" כולו מצטיין בדיוק בגישה הזאת. הוא עושה כבוד לצופים שלו, לאינטליגנציה שלהם ואולי יותר מכל לעוצמות הרגש שלהם. כמות המשיכות באף ששמעתי לאורך שלוש השעות הללו ואוסף העיניים האדומות שניבטו אליי כשנגמר מוכיחים עד כמה זה הצליח; אני נוח לבכות בסרטים ובכלל, אז לא ביגי שבכיתי בעצמי. כן ביגי, חושרמוטה ביגי, שאולם מלא מבקרי קולנוע וכיו"ב ציניקנים מקצועיים חווה כזה צונאמי רגשי.
עכשיו, תסמכו עליי: אין שום דבר עלילתי נוסף שאתם רוצים לדעת על הסרט הזה (מה גם שבדיעבד, שלל הטריילרים ששחררה מארוול הכילו בדיוק את המידע הנחוץ - לא פחות, ובאורח כמעט לא-אופנתי, גם לא יותר). עם זאת, לפני סיכום כפול - של שלוש השעות הללו וביתר שאת של כל 22 סרטי ה-MCU - נדמה לי שצריך לשחרר איזה מסר מרגיע. בין "פנתר שחור" ל"קפטן מארוול", שעשו קונטיינרים של כסף בעודם מלטפים את פרוות הייצוג בדיוק בכיוון הנכון, התעורר (לפחות בי) חשש קל שב"מלחמת האינסוף" תלך מארוול עם הטרנד של עצמה ותפנה את הבמה לשחקנים החדשים האלה. אבל לא, קווין פייגי והאחים רוסו לא נפלו לרגע למלכודת הזאת. באמריקאית יש ביטוי מקסים, "רקוד עם מי שהביא אותך", והפינאלה של ה-MCU מקיימת את הדיבר. מי שהביא אותה לנשף הזה הם ששת הנוקמים המקוריים ובראשם איירון מן, גיבור-העל והסרט שבלעדיהם כל זה לא היה קורה, ו"סוף המשחק" רוקד איתם כל כך יפה שהנה אני צריך להפסיק רגע עם ההקלדה המהירה הזאת כי דדליין או לא דדליין, אני לא רואה את המקשים דרך הדמעות.
כן, אוף, זה מרגש אותי עד כדי כך. נכון, חלק מהעניין הוא לכתוב על סרט שדרש ממך בשליש האחרון שלו להחזיק חזק-חזק את היד של בת ה-13 שלך מחשש שהלב הקטן שלה לא יעמוד בזה, אבל זאת לא רק היא ולא רק הנטייה המפורסמת שלי ליבבות. זה הדבר הזה, האירוע המתגלגל הזה שאני לא בטוח אם גם אני עמדתי על גודלו ועל עומקו עד ממש לאחרונה.
ג'ון, פול, ג'ורג' וכריס המסוורת'
כל מה שאני חושב עליו מאז כותרות הסיום, והנה באה הצהרה קצת פחות בומבסטית מאיך שהיא נשמעת, זה הביטלס. אני כמובן לא עושה כאן השוואה של איכות או של השפעה לטווח ארוך, אבל כמו שארבעת המופלאים הפכו לפנים של העשור שלהם, ככה ששת המופלאים הם הפנים של העשור הזה. וספציפית לגבי "סוף המשחק", לטעמי הוא קצת ה"לט איט בי" ל"אבי רואד" שהיה "מלחמת האינסוף" (ובואו, אני מרשה לעצמי להתעלם כאן מהעובדה ששני האלבומים האחרונים של הביטלס יצאו לשוק לא בסדר הקלטתם אלא בדיוק להפך: "לט איט בי" הוקלט ראשון ויצא שני). הנקודה היא ש"מלחמת האינסוף" יהיה כנראה לנצח האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, אבל באותה נשימה, ב"סוף המשחק" הם עומדים על הגג ומנגנים ואתה צריך להיות חסר לב או שכל כדי לא להבין את גודל השעה. את העובדה שהרגע הספציפי הזה בתרבות הפופ הוא משהו שנספר עליו לנכדים.
"סוף המשחק" עושה כבוד לצופים שלו ושל ה-MCU, זה כבר אמרתי. הוא עושה כבוד לששת הנוקמים המקוריים, נדמה לי שגם את זה כבר הבהרתי. מה שעוד לא ציינתי הוא שהכבוד הזה נחלק כמעט שווה בשווה בין מנוד ראש לדמויות - וסטנדינג אוביישן לשחקנים שמגלמים אותן. כמה קל לשכוח מזה, כמה טוב שהרוסואים מזכירים לנו את זה: כן, היקום הקולנועי של מארוול הוא קרדיט לחזון של קווין פייגי ושל עשרות במאים ותסריטאים, אבל זה לא היה שווה כלום בלי אנסמבל של שחקנים נהדרים שלוהקו באופן פשוט מושלם ושהבינו אינטואיטיבית, כל אחד בדרכו, את המנעד המושלם הדרוש לגילום "גברים בטייטס". רצינות אבל לא מוגזמת, הומור עצמי אבל לא עד סף הפרודיה. ובעוד שרוברט דאוני ג'וניור ידע להיות כזה כבר באייטיז, הרי שהמנעד שחשף למשל כריס המסוורת' לאורך השנים שבהן גילם את ת'ור הוא פשוט - נו, הנה זה עוד פעם, מרגש.
אוקיי, אז המגה-פתרון התסריטאי רחוק מלהיות מושלם. נכון גם שיש סצנה מרכזית אחת שלתחושתי נכתבה ובוימה מתוך אמונה שתיצור וואו פקטור ובפועל היא נפילה נדירה מאוד של מארוול אל גבול האופרת-סבוניות. אבל ראיתי אתמול 181 דקות שטסו, פשוט טסו, וכשהסתיימו גרמו לי לחשוב במלוא הרצינות על ההופעה של הביטלס על הגג של אולפני אפל. ארבעת המופלאים שרו על The Long and Winding Road; אמש צפיתי בששת המופלאים מגיעים לסוף דרכם המפותלת והמשותפת - זה לא ספוילר! זה דברים שמארוול אומרת כבר חודשים! - וכרגע אני לא מסוגל ולא רוצה להיות מבקר הקולנוע האנאלי ההוא שנטפל לקטנות. כל מה שאני רוצה לעשות זה להתיישב עם הבת שלי למרתון 22 הסרטים של הלהקה האהובה עלינו.