האם "סרט העשור" פירושו רק "הסרט הטוב ביותר בעשר שנים נתונות" או גם "יצירה שמהווה את הייצוג הטוב ביותר של העשור על מגמותיו ואופנותיו"? שאלה טובה, אבל "כוח משיכה" - סרט העשור של מאקו תרבות - מייתר לפחות חלקית את הדיון. הרי אפילו מי שלא רואה את האיכויות שלו יסכים שאי אפשר היה ליצור אותו באף עשור קולנועי אחר: טכנולוגיית התלת ממד, שהופיעה לראשונה בזירה בשנות ה-50 של המאה הקודמת וניסתה לעשות קאמבקים לאורכה, הבשילה לתצורה המודרנית שלה רק ב-2009, עם "אווטאר" של ג'יימס קמרון. זה כאילו עניין טכני, אבל רק כאילו, מפני שאלפונסו קוארון עשה דבר פשוט מדהים עם הטכנולוגיה הזאת: הבמאי המקסיקני יצר חיבור מושלם בין המהות של יצירה קולנועית והמראה שלה. בין צורה ותוכן, אם לנסח את זה קצת כמו באקדמיה.
התלת ממד אינו העניין המרכזי כאן, כמובן. מניסיון, בעצם מכמה וכמה ניסיונות, אפשר לצפות ב"כוח משיכה" בדו-ממד ולא לפספס את ההברקה המונומנטלית של קוארון: ממש כמו ריטה בשעתה, הסרט הזה אשכרה מסתובב סביב צירו. קוארון והצלם עמנואל לובצקי ("האיש שנולד מחדש", "בירדמן") המציאו ממש מאפס טכנולוגיה שאפשרה למצלמות להקיף את השחקנים - כל השניים, ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק - ב-360 מעלות, לא אחת פחות. זה רק נראה מדהים יותר בתלת ממד, זה הכל. אבל, וזה אבל בגודל של מסך איימקס, לראות ב"כוח משיכה" רק ספקטקל זה לפספס בדיוק את מה שחפרתי עליו בשקדנות בפסקת הפתיחה. את הקשר בין הצורה, קרי המצלמה שמעופפת לה סביב ההתרחשויות בחלל החיצון, והתוכן - כלומר העלילה, אבל לא במובן של הסיפור אלא של מהותו.
כסיפור, "כוח משיכה" הוא סרט על תאונה בתחנת חלל שמחסלת צוות של חללית ושולחת ניצולה אחת, בולוק בתפקיד ד"ר ראיין סטון, למשימת הישרדות סולו. אבל זה שוב רק עניין טכני, כי במהות זה סרט על הדבר הזה שלהקת קנזס היטיבה לנסח במילים "כולנו אבק ברוח". על האופן הרנדומלי שבו החיים מנשבים סביב גרגר האבק (או הנוצה אם אתה פורסט גאמפ, או פתית השלג אם אתה מרגיז) שהיא אנחנו, ועל ההתמודדות הקשה מנשוא עם השאלה מה הטעם בחיים שאין בהם שליטה. שאין בהם הבטחה לדבר מלבד כאב. הציפה בחלל היא לא רק חלק מהסיפור ומהסגנון הוויזואלי, אלא הדימוי האחד שמחזיק בכל החוטים של הסרט המיוחד הזה, שלוקח את התלישות של כולנו ומטיס אותה לחלל. תראו אותנו, אומר קוארון, משייטים כל אחד בתוך בועת החמצן של עצמו באפלה מוחלטת.
בתה הקטנה של ד"ר סטון מתה בתאונה (ואם אנחנו כבר נטפלים לאחידותה של יצירה, אז ברור שתאונה. כמו שברור שהקטסטרופה בתחנת החלל היא תאונה ולא, נניח, פיגוע או תוצאה של רשלנות. הרי אמרנו, אבק ברוח). היא נשארה לבד במובן התהומי ביותר שנפש האדם מכירה, ועכשיו היא נשארת לבד במובן הקיצוני ביותר שגוף האדם מסוגל לחוות. בהקשר הזה, היו קולות שהביעו תרעומת על אוטומט מפני שקוארון מציג בשלב מסוים את בולוק בתחתונים; אבל זאת לא הייתה החפצה, זה היה מיקסום של רעיון. הנה אישה שאין לה כלום ושצריכה למצוא סיבות להמשיך להילחם. להמשיך לשרוד. וקוארון, גאון שכמותו, ממנף טכנולוגיה חמה מהתנור לא רק כדי לביים את זה לכדי שלמות אלא גם כדי לקבל מלכתחילה אור ירוק לפרויקט משונה שנראה כמו מדע בדיוני למרות שהוא בכלל לא, שנמשך 91 דקות בעידן של סרטים באורך הרבה יותר מדי מלא ושמציג ברוב אורכו רק שחקנית אחת (אפשר ממש לדמיין את הדיונים על חוזה ההפצה מול אולפני וורנר: "לא קורה בזה כלום!" - "נכון, אבל זה לא קורה בתלת-ממד, אנשים חולים על זה עכשיו!").
מבקרי קולנוע נוטים לראות בסרטים דברים שאין בהם, אבל אני יודע שקוארון התכוון לאותו קשר צורה-תוכן שכתבתי עליו. אני יודע כי הוא קרא לסרט שלו Gravity, מילה שפירושה "כוח משיכה" מצד אחד, אבל גם חֻמְרָה מצד שני. רוצה לומר, זה סרט על כל הדברים שמושכים את כולנו למטה. הדברים שאתה נאלץ להיאבק בהם רק כדי להמשיך לצוף, כוחות טבע או מכות גורל, עניין שמקבל ביטוי מושלם בסצנת הסיום ש - ספוילר בן שש שנים, זה נחשב בכלל? - מציגה ממש לידה מחדש מתוך האין אל היש, מהחושך של החלל (או של חלל הרחם אם תרצו, ואין ספק שקוארון רצה) לתוך מים, כי זה חייב להיות מים מאלף ואחת סיבות.
באחת הסצנות היפות ביותר בסרט הכל כך מרגש הזה, ד"ר סטון מצליחה ליצור קשר רדיו עם כדור הארץ, ספציפית עם תחנה אי שם בגרינלנד. אנחנו מקבלים מעט מאוד מידע על האדם שמדבר איתה, אבל על החשיבות של הרגע הזה אפשר ללמוד מכך שחונאס קוארון - בנו של אלפונסו, שותפו לכתיבת "כוח משיכה" ובמאי בעצמו - עשה על האיש הזה סרט קצר בשם "Aningaq".
בשבילי, המשמעות של הרגע הכאילו-זניח הזה ב"כוח משיכה" היא כפולה: ראשית, הקוארונים אומרים לנו כאן משהו על סגולות המרפא של הקשר האנושי, מוטיב שעושה הופעה נוספת בסרט כשסטון ממש נתלית בנוכחות של קוואלסקי (קלוני) באוזניות שלה ומאוחר יותר גם באוזני רוחה. שנית, לרגע הזה יש משמעות מפני שהוא בעצם קיים רק בסאונד. בתוך הרִיק של החלל, המקום שבו סרט ענק אחר לימד אותנו ש"אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח", צליל יכול להיות כל התקווה שאדם זקוק לה. וזה שמדובר באחד ממרכיבי היסוד של הקולנוע - בדיוק כמו תנועה, שבלעדיה אין סרטים בכלל ואין "כוח משיכה" בפרט - זה כבר גורם לי לרצות לנשק את משפחת קוארון לדורותיה.
יש אנשים שרואים ב"כוח משיכה" אח קטן ל"2001: אודיסאה בחלל". מבחינתי הוא בן דוד לשני סרטים אחרים לגמרי, שניהם של רוברט זמקיס: "קונטקט" ו"להתחיל מחדש". אחד שולח בחורה להתמודד עם השדים שלה בחלל, השני זורק אדם לשרוד על אי בודד. אלפונסו קוארון עשה כאן זמקיס יותר טוב ממה שזמקיס עושה זמקיס, בטח בשנים האחרונות, והסרט שלו הוא יצירת מופת שמצליחה לומר משהו על רוח האדם, להציע חידושי לשון קולנועיים, לרגש כאילו אין לה רובד אינטלקטואלי ולהפעיל את השכל כאילו היא לא נוגעת לכל חדרי הלב. באופן אישי בחרתי אמנם בסרט אחר לראשות העשור - זה היה "המפגש" של דני וילנב - אבל אני מבסוט אש ובעיקר מופתע לטובה מכך שזו הבחירה המשוקללת של אנשי מאקו תרבות. בכל זאת, טעמים של עשרה אנשים שברובם אינם אני. ואחד מהם הוא איתמר רונאל.