1. זה ציפור! זה כועס! זה סרט!

"שודדי הקאריביים" הוכיח שאפשר לעשות סרט טוב מאוד על בסיס מתקן בדיסניוורלד. "באטלשיפ" הראה שאפשר לעבד משחק לוח ("צוללות", כן?) לכדי סרט כמעט ראוי לצפייה. ועדיין, שאלת ה"ברצינות? אדפטציה של אפליקציה?" הסתובבה לי בראש מאז ששמעתי על "אנגרי בירדס: הסרט".

ובכן – כן, ברצינות. זה סרט. והוא אפילו מה שקוראים בקולנועית מוּנָע-סיפור, כלומר - כל מה שקורה בו, קורה על מנת לקדם את העלילה: אנחנו באי שמשמש בית לציפורים חסרות מעוף. זו ממש אוטופיה לבעלי כנף - אבל לא לגיבורנו רד (בגירסה האנגלית ג'ייסון סודייקיס מ"סאטרדיי נייט לייב" ו"אנחנו המילרים"), שסובל מבעיית שליטה בכעסים ונשלח לסדנת טיפול, שם הוא פוגש עוד – חכו לזה – ציפורים כועסות.

אז החבר'ה לומדים לשלוט בכעסים, ובינתיים מגיעה לאי ספינה עמוסה בחזירים ירקרקים – היצורים הלא-ציפוריים הראשונים שנראו באי אי פעם. החזירים מבהירים כי חוטמיהם לשלום, אבל רד חושב אחרת, ואם יצא לכם לשרוף כמה שנות חיים על המקור אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שהוא צודק. אבל איך ישכנע גיבורנו הזועם את חבריו הנאיביים שמדובר באיום קיומי?

את התשובה לא אספיילר כאן, אבל הנקודה היא ש"אנגרי בירדס: הסרט" לגמרי עומד בהבטחה של עצמו: זה לגמרי "אנגרי בירדס" וזה לגמרי סרט.

אין תמונה
פופולרי בעולם, פחות אצלנו. וחבל. טקילה סאן רייז

2. רגע, יותר מדי סרט?

אמרתי מונע-סיפור, שזה בהחלט מפתיע לטובה, אבל גם לרעה: הסרט הזה כל כך מובנה ומחויב לסיפור שהוא נורא סחי.

אהבתי את "אנגרי בירדס" כמשחק כי הוא היה מטורלל לגמרי, ובאיזשהו מקום ציפיתי שהסרט יהיה מטורלל אפילו יותר. משהו כמו "בובספוג: ספוג מחוץ למים", אולי סרט הסטלנים הכי טוב שנעשה אי פעם במסווה של סרט ילדים. אבל לא, בכלל לא. הבמאים פרגל ריילי וקליי קייטיס – שניהם אנשי אנימציה וארט ותיקים, ושניהם בפיצ'ר הביכורים שלהם כבמאים – בחרו בקו שמרני לחלוטין. לצורך העניין, אם "אנגרי בירדס" היה נפתח עם לוגו של דיסני ולא של סוני, זה היה נראה לגמרי טבעי.

ייאמר מיד: ריילי וקייטיס, שבין הפילמוגרפיות של שניהם אפשר למצוא אוצרות כמו "ענק הברזל" ו"ראלף ההורס", בהחלט יודעים את העבודה. הסרט שלהם מצליח להצחיק לפחות שלוש מכל ארבע פעמים שהוא מנסה, על קיומה המפתיע של עלילה כבר דיברנו, ומה שבאמת מרשים הוא היכולת להם לייצר דמויות של ממש (כדי לא לקלקל אזכיר במפורש רק את שני החברים של רד - צ'אק ההיפר-אקטיבי ובומבה הנפיץ, כל אחד עם אישיות ומגרעות ומיני-סיפור-התבגרות משלו). אבל איכשהו, אחרי משהו כמו 60 מתוך 95 הדקות שלו, "אנגרי בירדס" נהיה קצת משעמם.

"מצחיק אבל קצת משעמם" היא שורה תחתונה די סבירה לסרט לכל המשפחה, ואם זה כל מה שהיה לי לומר על "אנגרי בירדס", סביר להניח שהייתי מעטר אותו לפחות בעוד חצי כוכב. אבל את העפת המוח האמיתית, ואיתה את התזתה לאלתר של מחצית הכוכב לפחות, גם הסרט וגם אני שמרנו לסוף.

אין תמונה
פופולרי בעולם, פחות אצלנו. וחבל. טקילה סאן רייז

3. דונלד טראמפ? מה אתה עושה פה?

אם בשליש השני התחלתי להשתעמם, הרי שבשלישי התחלתי להתעצבן. אני לא נוטה לייחס חשיבות למסרים של סרטים – בטח לא של סרטי פופקורן – אבל ככל ש"אנגרי בירדס" מתקרב לישורת האחרונה מצטברת כאן אמירה כל כך מובהקת וכל כל מרתיחה שאפילו אני לא הצלחתי להתעלם ממנה.

בעולם שבו מתרחש הסרט הזה יש רק שני סוגים של יצורים: מקומיים טובים וזרים רעים. לא תמצאו כאן ציפור מרושעת אחת, ולא חזיר אחד עם לב זהב. הלאה: הזרים מגיעים לאי הציפורים עם כוונות רעות נטו. משחקים אותה חברותיים, ותכלס זוממים כל העת על – אנא עארף, שאזהיר מספוילר? – ביצי הציפורים.

בהיותו "אנגרי בירדס", הפתרון של "אנגרי בירדס" הוא זעם. אלימות. במקום לטפל בבעיה של רד וחבריו, הקתרזיס כאן הוא אישור גורף לתעל את הכעס לפעולה. במילים אחרות ובקיצור נמרץ, הסרט הזה הוא מופת של קסנופוביה – ותחליטו אתם אם לתרגם את זה ל"פחד מזרים" או ל"שנאת זרים".

אז כן, זה סרט. וכן, הוא מצחיק. אבל בישורת האחרונה הוא מידרדר לפשיזם של ממש, לרבות סצנה איומה ונוראה שבה הגוזלים שרים את תהילתו של רד כמו שאזרחי קוריאה הצפונית מזמרים למנהיגם. הפוך על הפוך? אני לא חושב. זה נראה לגמרי ישר על ישר.

צפיתי ב"אנגרי בירדס" עם קהלית יעד, בת העשר הפרטית שלי. היא מאוד נהנתה, מאוד צחקה ומאוד לא שמה לב למסרים הבעייתיים שלו. מדובר בילדה מחוננת רשמית, כך שזה לא שהיא סתומה מכדי לקלוט אותם; זה שילדים לא נוטים לסוג כזה של צפייה ביקורתית. כלומר, הקסנופוביה של הסרט עשויה לחדור אל הראשים הצעירים באופן הבעייתי מכולם: זה התת-הכרתי. בפרפראזה על שורת הפתיחה של "בא עם גרביים" לדוקטור סוס - לאט לאט, הסרט הזה מסוכן.

אז מה היה לנו שם? קסנופוביה, פשיזם, אלימות. אם זאת הרוח שמנשבת אלינו מאולפן הוליוודי גדול – במודע או שלא, במכוון או שלא – אז אני לא מוכן להמר על הפסד של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות.