הטריילר של "קצפת ודובדבנים" לא בא לי טוב. כבודו של הבמאי/ שחקן/ יצרן תופעות פולחניות גור בנטביץ' במקומו מונח - ומונח בכמה וכמה מקומות, החל ב"מצב החסה", עבור ב"הכוכב הכחול" וכלה ב"משהו טוטאלי" - אבל משהו ברעיון של סרט-על-סרט-בתוך-סרט נראה לי מתחכם בקטע רע. זה פחות או יותר ההפך הגמור ממה שחשבתי לאחר שצפיתי בסרט גופא, אבל אני אפילו לא יכול להאשים את הטריילר: כמו בדיחת "היית צריך להיות שם", ככה את סרטו החדש של בנטביץ' צריך פשוט לראות כדי להבין.
צורי שוסטק (בנטביץ') הוא במאי שיצר סרט חדש, ויש לו יסוד סביר להניח שכושל: כבר באחת ההקרנות הראשונות שלו, ששוסטק נוכח בה אינקוגניטו עם בת זוגו והעורכת שלו (מאיה קניג, שבחיים האמיתיים הייתה שותפה לעריכת "קצפת ודובדבנים"), יש רק קומץ צופים וזה לא שהם נראים עפים על מה שהם רואים. זה גורם לשוסטק התקף חרדה ו/או לב, והוא יוצא לנסות להציל את הסרט במהלכו של לילה מטורלל אחד, בעזרת חבר טוב (אלון אבוטבול), הדייט/ אושיית הסושיאל שלו (הדס בן ארויה) ונהג מונית אחד שלא יודע למה הוא נכנס (דובר קוסאשווילי).
נו, נכון שזה עושה רושם של מתחכם בקטע רע? אז זה בעיקר מפני שכל הנ"ל הוא תיאור נאמן למדי של עלילת "קצפת ודובדבנים", אבל לא של מהותו. ובמהותו זה לא רק סרט-על-סרט, אלא גם יצירה על הזמן ההולך ואוזל של כולנו להשאיר אחרינו משהו משמעותי. על הגיל הזה שבו אתה כבר יודע איזה חלומות לא תגשים וכל מה שנשאר זה להתאבד על אלה שעדיין אפשריים. שלא תטעו, המורבידיות הזאת לא מכבידה על סרטו של בנטביץ' - ממש לא, "קצפת" נע רוב הזמן בין מה שאמא שלי קוראת "מחייך" ומה שבלועזית מכנים LOL - אבל הרובד העמוק יותר, המהורהר יותר, הופך את הקומדיה הזאת לנבונה, מרגשת ובעיקר מעוררת הזדהות. לא צריך להיות אמן מתוסכל כדי להתחבר אליה; מספיק להיות בן אדם.
יותר מכל סרט-על-סרט, "קצפת" הזכיר לי את "כל הג'אז הזה", יצירת המופת האוטוביוגרפית-למחצה של בוב פוסי. שם מדובר אמנם באדם ש(כמו פוסי עצמו) הוא קודם כוריאוגרף ורק אחר כך במאי, והוא בשיאה של קריירה מצליחה ולא נאבק על פירורי צופים, אבל תחושת הדחיפות של הסרט מ-1979, ההרצה במקביל של העבודה הסיזיפית על יצירה חדשה במקביל להחמרה זוחלת במצבו הרפואי של הגיבור, האישה מהחלומות שמלווה אותו - נדמה לי שבנטביץ' לגמרי קורץ כאן לעבר פוסי. ובאופן אירוני, דווקא באלמנטים המקבילים האלה בין הסרטים טמונה גם החולשה הגדולה ביותר של "קצפת": אותה אישה מדומיינת שפוקדת את גיבורנו, ג'סיקה לאנג אצל פוסי ואסתר רדא אצל בנטביץ', היא חד משמעית החולייה החלשה כאן. אם ב"כל הג'אז הזה" השכיל פוסי לשמור על איזון מושלם בין מציאות מעט מוגזמת לדמיון פרוע, הרי שרגעי הפנטזיה של "קצפת" פשוט לא עובדים, ובעיקר לא מקדמים את העלילה או את התמה.
מול נקודת החולשה הזאת מזדקרות שלוש נקודות אור. בעצם מה נקודות, אלומות. הראשונה היא דמויות המשנה ושחקני המשנה; לא במקרה קיבלה בן ארויה מועמדות לפרס אופיר על התפקיד שלה כאן (אני צופה שהשורה "מי עושה לך את הסושיאל" תהיה *ה*קאץ'-פרייז של הסרט), וקוסאשווילי מצדו עושה תפקיד פשוט מושלם, גונב את הסרט בכל סצנה בהשתתפותו. האלומה השנייה היא הצילום של גיא רז; זאת אחת מעבודות הצילום הטובות שראיתי השנה, בכל שפה. מה שמוביל באופן טבעי לאלומה השלישית, שהיא הקולנוע של בנטביץ'.
זה שבסרט-על-סרט יש איזו אמירה על קולנוע, זה מובן מאליו ברמת דההה. אבל הדקדוק והתחביר הקולנועיים של בנטביץ' - השימוש המופתי שלו בעריכה, בסאונד, בתאורה, בכל ארגז הכלים שעומד לרשותו - נותנים אקסטרה גושפנקא לעיסוק בקולנוע, מבהירים שעוצמות הרגש של היוצר נחלקות פיפטי-פיפטי בין התחושה שזמנו אוזל והאהבה העצומה שלו למדיום. ובהינתן שהיוצר והגיבור הם כמעט היינו הך, זה מענג בקטע טוב במקום להיות - שוב - מתחכם בקטע רע.
האם זה מקרי שבן ארויה וקוסאשווילי הם במאים בעצמם? כנראה שלא, בדיוק כמו שהבחירה בשם "קצפת ודובדבנים" הן לסרט והן לסרט-שבתוך-הסרט אינה מקרית. זאת לגמרי מטא-יצירה, והעובדה שהיא חפה לחלוטין מפלצנות היא כמעט נס רפואי. עצתי לכם, אם כן: לכו לראות את הפנינה הזאת, ורצוי היום, קרי יום יציאת הסרט, קרי יום הבחירות. ביממה שמבטיחה מנת יתר של מציאות, מה הולם יותר מלברוח לשני סרטים בכרטיס אחד שבאורח פלא נמשכים רק 92 דקות.