רוב סרטי המדע הבדיוני חרדים מפני המדע שהם מדמיינים. זה תמיד היה האבסורד המובנה של הז'אנר: גם כשהוא בא לתאר ניסיון להשיג אוטופיה, זה תמיד יסתיים בדיסטופיה. הצלחנו להחזיר את הדינוזאורים? הם יאכלו אותנו. המצאנו מכונת זמן והלכנו לתקן את העבר? זה יהרוס לנו את העתיד. זה אפילו נפוץ יותר בסיפורים על ניסיון של המדע להערים על המוות או ליצור חיקוי של חיים: החל ביצירה הלא מכוונת של המפלצת ב"פרנקנשטיין", עבור במרד הכפילים של "בלייד ראנר" וכלה בגורלם של השיבוטים המתפקדים כבנק של איברים להחלפה ב"לעולם אל תיתן לי ללכת", המדע הבדיוני תמיד אומר לנו, אל תלכו לשם. אבל הנה בא "שירת הברבור" ושואל, מה אם בכל זאת נלך.
מהרשלה עלי הוא צייר ומעצב גרפי בשם קמרון. הוא נשוי באושר לפופי (נעמי האריס), מגדל איתה ילד מגניב בשם קורי (דקס ריי), וביחד הם חיים בעתיד קרוב שכאילו מהדהד את הפלטפורמה, אפל TV פלוס: זאת לא אוטופיה, אבל זה גם לא רחוק. עתיד נקי, בהיר, שבו טכנולוגיה אינטואיטיבית מאוד הופכת את הכל לפשוט מאוד. כך שתכלס הכל דבש בחיים של קמרון, חוץ מזה שהם עומדים להסתיים.
קמרון מודע זה זמן מה לקיומה של טכנולוגיה שמאפשרת לשבט את האדם ולהחליף אותו בעודו בחייו כך שתיחסך מיקיריו הטראומה של מותו. עד עכשיו זה היה לא יותר ממשחק מחשבה, אבל עכשיו זאת אפשרות שיש לשקול אותה ברצינות - כל עוד פופי וקורי אינם מודעים לעובדה שהוא גוסס, חלון הזדמנויות הולך ונסגר. בסופו של דבר, עדיין לא משוכנע שזה הדבר הנכון בכלל ולו בפרט, קמרון יוצא להיפגש עם ד"ר ג'ו סקוט (גלן קלוז), מי שעומדת מאחורי מיזם השיבוטים (כלומר, טכנית מדובר יותר ברימייק של האדם מאשר בשיבוט, אבל זה לא באמת משנה). וברור לכם שזה לא שקמרון פשוט אומר "עזבי" והולך הביתה, אחרת זה היה סרט ממש קצר.
זהו סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי-תסריטאי בנג'מין קלירי, ואפשר בהחלט לחוש בו בוסריות מסוימת. העתיד הטכנולוגי שהוא מציג דומה לאלף ואחד סרטים קודמים, וכמעט זהה בסטריליות שלו ל"אקס מכינה" של אלכס גרלנד, גם הוא סרט על ניסיון של הטכנולוגיה לחקות את החיים; נגיעה של הומור נכנסת לתמונה מאוחר מדי, וכמעט כולה מרוכזת סביב דמות משנה, לקוחה אחרת של ד"ר סקוט בשם קייט (אקוופינה, שלגמרי גונבת את הסרט); ובעוד ש"שירת הברבור" בהחלט מצטיין במראה מהוקצע, אני לא חושב שיש בו שוט אחד שנחרט בזיכרוני. אבל זה בפירוש שלם שגדול מסך חלקיו, כי גם אם הסרט הזה נופל בקטנות, בגדולה הוא עושה דבר יוצא דופן - ולא רק מסרב להילחץ מהמשמעויות של עקיפת המוות, אלא גם נמנע מעיסוק בשאלת המוסריות האבסולוטית של המהלך. קלירי בוחר להתייחס לכל העניין כמקרה פרטי לגמרי, התמודדות של אדם אחד עם קונפליקט אחד, ואז - כבר סיכמנו שזה לא ספוילר - של שני אנשים זהים עם שני צדדים של אותו קונפליקט.
האם זה סבבה להשאיר ליקיריך עותק של עצמך בלי שיהיה להם מושג שזה לא אתה? האם זה סבבה להיכנס באמצע לתוך חיים של מישהו אחר? האם קמרון הגוסס פועל ממניעים אגוצנטריים או פשוט דואג לעתיד של משפחתו? האם לרימייק שלו יש זכות לקרוא לפופי אהובתו ולקורי בנו רק מפני שהשתילו בו את כל הזיכרונות הרלוונטיים? לשאלות הללו יש רובד פילוסופי מובן מאליו, אבל קלירי עושה בחוכמה וממקם את הסיפור שלו בעולם שבו רימייקים כאלה עדיין אינם דבר שבשגרה, אלא טכנולוגיית קצה ניסיונית. "שירת הברבור" מזכיר מהבחינה הזו את השליש הראשון ב".A.I" של ספילברג, כשזה רק סיפור על משפחה שאימצה רובוט כתחליף לילד ועדיין לא הרהור פילוסופי-רוחבי בשאלה "מיהו אנושי".
שלא תטעו, גם "שירת הברבור" שואל מה אנושי. מה אמיתי. מהו עותק. אבל התשובות המפתיעות שמספק בנג'מין קלירי לא לוקחות אחריות על הסוגיה כולה; כאמור, אין כאן ניסיון גורף לשפוט את השאיפה להערים על המוות, אלא רק התמודדות עם השאלה אם זה הדבר הנכון עבור האיש הזה - ועם ההשלכות על האני החדש הזה שלו שרק עכשיו נוצר וכבר מרגיש כמו בעל הבית.
מהרשלה עלי פשוט מצוין בתפקיד וחצי שלו, נעמי האריס (ששיחקה לצד עלי גם ב"אור ירח") מדויקת ואמינה כהרגלה, ועל אקוופינה כבר דיברתי. כנראה שזה מה שקורה כשסרט מתעקש לשמור אישית ולא אזורית, אם לגנוב ביטוי מעולם הכדורסל: לכוכבים יש הזדמנות לזרוח.