אם "חידתי", "דייויד לינצ'י" או לצורך העניין "מיינדפאק" נשמעים לכם כמו דברים טובים שאומרים על סרטים, ההיגיון אומר שתאהבו את "אני חושבת לגמור עם זה". סרטו של צ'רלי קאופמן, עיבוד לרומן באותו שם מאת איאן ריד, הוא קצת "אמא!" של דארן ארונופסקי וקצת "כביש אבוד" ו"מלהולנד דרייב" של לינץ' - מותחן אימה פסיכולוגי שמשחק לך עם השכל תוך כדי צפייה וממש מכריח אותך לחשוב, לנסות לפענח מה לעזאזל אתה רואה.
האמת, "אני חושבת לגמור עם זה" הוא כל כך מיינדפאק שאי אפשר אפילו לייצר לו תקציר קוהרנטי; עדיף להסתפק בנקודת המוצא הפשוטה לתעתע, שבה בני זוג נוסעים לפגוש את הוריו בחווה המרוחקת שלהם. זה עומד להיות המפגש הראשון שלה איתם, אבל אצלה בראש כבר די ברור שהוא יהיה גם האחרון, כי היא - כן כן - חושבת לגמור עם זה.
ברגע שהשניים מגיעים לחווה, אנחנו עוברים מסרט מעט פטפטני על פרידה אפשרית לאזור האניגמה-אימה שבו כל ניסיון להמשיך בתקציר יהיה חסר טעם או ספוילר או שניהם, אז ברשותכם רק מי-נגד-מי: אותה מגלמת ג'סי באקלי ("השיר של רוז"); אותו משחק ג'סי פלמונס ("שובר שורות"), והעובדה שאי אפשר לדמיין עולם שבו השניים האלה ביחד היא כנראה חלק מהסיבה לליהוק הזה. ההורים הם טוני קולט, שהסרט הזה הוא עוד תפר בשובל האימה של הקריירה שלה ("החוש השישי", "תורשתי") ודייויד ת'יוליס ("עירום"; דמותו של רמוס לופין בסרטי "הארי פוטר"). אני מתעכב על הקאסט מפני שכל חבריו עושים עבודה נהדרת, וזה אולי מספק הסבר חלקי לפלא האמיתי של "אני חושבת לגמור עם זה": לא תיעבתי את הסרט הזה.
אני לא סובל חידות, את לינץ' אהבתי באמת רק ב"קטיפה כחולה" וב"לב פראי" ובעונה הראשונה של "טווין פיקס", ומיינדפאק מבחינתי זה דבר טוב להגיד על סם הזייתי, לא על סרט. הייתי אמור לסבול מכל שנייה של "אני חושבת לגמור עם זה", אבל לצ'רלי קאופמן יש צד שמציל אותו אפילו כשהוא לגמרי אזוטרי: האיש בא בילט-אין עם לב. הוא אנושי גם כשהוא פלוץ, והגם שהוא תסריטאי ("שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן", "להיות ג'ון מלקוביץ'") טוב יותר מאשר במאי ("סינקדוכה, ניו יורק", "אנומליסה"), הכלל תקף לגבי מכלול יצירתו.
בניגוד לרוב המוחלט של המיינדפאקרז, היצירות של קאופמן אינו מנוכרות, קרות או שכלתניות; להפך, הן מבעבעות מרוב רגש. ובעוד ש-134 הדקות המורגשות היטב של "אני חושבת לגמור עם זה" עברו עליי בקימוט מצח, משהו ברגישות הבסיסית שלו מנע ממני לאבד עניין הרבה אחרי שהרמתי ידיים בנוגע לסיכוי להבין מה אני רואה. אפילו כשהסרט הידרדר לנאמבר מוזיקלי, קטע מחול וסיקוונס באנימציה - שלוש פעמים עילה מוצדקת ל"טוב נו כוס אמק די" - נשארתי בתוך הדבר הזה.
בעצם רגע, כדאי אולי לחדד את הנקודה האחרונה: הסרט הזה עוסק ממש במוצהר בזיכרון, בסובייקטיביות של תפיסת המציאות שלנו, בחשיבות (התמיד לא צפויה, לכל כיוון אפשרי) שהצלחות וכישלונות בכל התחומים מקבלים אצלנו עם הזמן. כלומר, אין בעיה אמיתית להבין *על מה* הסרט הזה; יש פשוט חתיכת בעיה להבין *מה קורה בו*, ובהתאמה גם מה הוא אומר על התמות דלעיל (אגב, מיד לאחר הצפייה קראתי תקציר מפורט של הרומן, ומתברר שהוא מספק בישורת האחרונה הסבר קונקרטי למוזרות של כל העיקולים. אבל מה, נדמה לי שאותו הסבר בפורמט של סרט היה יוצא אפילו יותר מעצבן מהעמימות שבה בחר קאופמן בעיבוד שלו).
מוסר השכל: לתהות מה קיבינימט קורה עדיף מלתהות על מה לעזאזל מדברים איתך. לראיה, הנה אני מחלק שלושה וחצי כוכבים ליצירה שהדקה ה-25 שלה הייתה האחרונה שבה הבנתי מה דה פאק הולך.
"אני חושבת לגמור עם זה" זמין בנטפליקס