אחיה של עדן, נתי, נהרג בתאונת דרכים. בתוך הבלבול והאבל מגלה עדן שבחייו של נתי הייתה אהובה בשם מאיה שהיא לא ידעה על קיומה, ובהינתן הקרבה הסימביוטית שלה לאחיה, זה לא נותן לה מנוח והיא הופכת את העולם כדי ליצור קשר עם מאיה. האחרונה מסתייגת בתחילה מהניסיונות לתקשר, אבל בסופו של דבר גוברות עליה הסקרנות שלה והכריזמה של עדן. כשמערכת היחסים ביניהן הופכת למרכז העלילתי, צצה גם שאלה שתלווה את הסרט עד סופו: האם מה שקורה ביניהן הוא קרבה אמיתית או ניצול רגשי - אולי הדדי, אולי לא מודע - של שתי צעירות שחוו אובדן?
התקציר הזה הוא סיכום עלילתי הוגן של הנציג הישראלי לאוסקר "קרוב אלי", הוא גם לא חוטא בספוילרים, והוא בכל זאת עושה עוול לסרט הביכורים של תום נשר - מפני שזאת יצירה שבה ה*איך* משמעותי לא פחות מה*מה*. במונחים מעולם האומנות הפלסטית, אם מה שתואר לעיל הוא הקומפוזיציה, הרי שמשיכות המכחול של נשר ראויות לכל הפחות לאותה מידה של תשומת לב - ושל השתאות, כי לא ראיתי סרט (ישראלי, ובכלל) שמתמודד ככה עם אובדן. ככה במובן של סיפור, ככה במובן של פיתוח דמויות, וגם ככה במובן של קולנוע.
בכל הנוגע לדלק עלילתי, רוב הסרטים שעוסקים באובדן נוטים להסתפק - במירכאות או מחוץ להן - במוות. כלומר, הנה קרה לגיבורנו הדבר האיום הזה, וממנו נובעת ההתנהגות וההתנהלות שלו מכאן והלאה. מעטים הסרטים ומעטים היוצרים שמבינים שהאובדן לא מגדיר אותנו; זה אנחנו שמגדירים אותו. אדם ניכר בכוסו, בכיסו, בכעסו וגם בהתמודדותו עם האין. המוות הוא רק האירוע המחולל שמוציא את הכל החוצה.
בבגרות ובחוכמה מציגה נשר את עדן כדמות שיש לה צדדים אפלים. היא מפלרטטת עם סכנה לעצמה (ר' סצנה עם מצית ולשון) ולאחרים (ר' סצנה בים של סיני), היא מנהלת מערכת יחסים גם גבר מבוגר ונשוי ואיכשהו מצליחה לצאת המניאקית בסיטואציה, כל ההתמודדות שלה עם מותו של נתי היא כמשהו שקרה *לה*, וזה לא הדבר היחיד שמרמז על קיומם של קווים נרקיסיסטיים. עדן היא גם צעירה אינטליגנטית מאוד ורגישה מאוד שהגירושים של הוריה פגעו בה יותר מכפי שהיא רוצה להודות או לחשוב, וכל הנ"ל - פלוס נטייה לאסקפיזם מיני שבאה לידי ביטוי עוד לפני שהמשפחה מתיישבת לשבעה, שלא לדבר על קמה - מופעלים בגלל המוות הנורא של אחיה, שהיא חשה לפחות מידה של אשמה לגביו. זה הופך את "'קרוב אלי" מעוד סרט על מוות לוואחד חקר דמות, והוא עצוב ושמח ונוגע וחכם ומטריד.
"קרוב אלי" חוקר לא רק את עדן, אלא גם את מאיה, שהיא ההפך הגמור - מופנמת, מוחזקת, חרדתית, ילדה טובה. המפגש עם עדן על הרקע הספציפי שממנו הוא צומח הוא מבחן גם למרכיבים האישיותיים שלה, וההתמודדות עם המוות מוציאה גם ממנה טקסט-קייס נפשי. היא אולי דמות משנה בסיפור שעדן היא הגיבורה שלו, אבל התסריט והבימוי של נשר נותנים לה כל כך הרבה עם מה לעבוד שאין פלא שהשחקנית דריה רוזן מוציאה מזה תפקיד מרשים וזכיר לא פחות מזה של ליה אללוף בתפקיד הראשי. גם נטע גרטי, בתפקיד אמם של עדן ונתי, מצליחה לרגש ולסחוף במעט מאוד דקות מסך ומאותה סיבה: היא *דמות*, לא רק "האמא שאיבדה את בנה".
העשייה הקולנועית של נשר מרשימה לא פחות מהכתיבה שלה. לסרט יש פלואו נהדר שמעיד על אינטואיציה מצוינת בחדר העריכה (ועל עורך מצוין, שאולי מלמד) ובימוי מצלמה (שי פלג) שיודע בדיוק לאן הוא הולך. זה מתבטא בין השאר ביצירת ליפוף יפה של צורה ותוכן, למשל בנוגע לאפיון של עדן: בתחילת הסרט אנחנו רואים אותה שוב ושוב בסביבה של אור פלורסנטי, ובהמשך מגדירה מאיה אותה ואת נתי כמנצנצים, בניגוד לאנשים האפורים שהיא מכירה. זה קולנוע למתקדמים.
הקצב המצוין של "קרוב אלי" נקלע לקרטוע משהו כמו 45 דקות לסיומו. תמונת המראה שמהוות עדן ומאיה זו לזו נראית במספר סצנות מעט מהונדסת, ומעת לעת נדמה שהטיפול במיניות קשור לא רק לאופי המוחצן של הגיבורה אלא גם לאיזו התרסה של הבמאית, שאני לא בטוח שמשרתת את היצירה. זה לא סרט נטול פגמים, אבל הם הערות שוליים בתוך חוויית צפייה שגרמה לי לדמוע בסצנת הסיום אחרי כמה וכמה פעמים שזה כמעט קרה בדרך לשם. ויש לי פינה מיוחדת בלב לסרטים שזה האפקט המדויק שלהם עליי, לחץ על צינור הדמעות שמשתחרר בדיוק בישורת האחרונה, עניין של 107 דקות במקרה הזה.
נשר זוכה כעת לסיקור תקשורתי מסיבי ומוצדק שהחל כש"קרוב אלי" זכה בפרס הראשון במסגרת Viewpoints של פסטיבל טרייבקה, נמשך עם הזכייה השבוע בפרס אופיר ובאופן טבעי נוגע גם לייחוס המשפחתי שלה כבתו של אבי נשר וכאחותו של ארי נשר. אני חושב שאסור להניח שסרט הביכורים שלה חשוף ועמוק כל כך בגלל הטרגדיה שעברה משפחתה; אנשים לא נעשים מוכשרים כי קורה להם דבר נורא, ולא מפתחים אינטליגנציה רגשית כי הם איבדו אדם קרוב בנסיבות טרגיות. במילים אחרות, אני חושב ש"קרוב אלי" מעיד על כישרון גדול שצמח כאן, לא פחות ולא יותר. נשר עשתה סרט ביכורים שנוגע במושלם, ולהסביר את זה באמצעים ביוגרפיים או לייחס את זה לנפוטיזם זה להקטין דבר גדול.
בשלוש מילים: וואו, תום נשר. וזה עוד בלי שהזכרתי בכלל את סצנת ההשתנה הכי מוצלחת בתולדות הקולנוע הישראלי.