האם הברק יכול להכות פעמיים? "קריד" היה אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות של השנים האחרונות, בוודאי בקטגוריית "הפער בין איך שזה נשמע ואיך שזה בפועל", אבל לא רק. הבמאי-תסריטאי ריאן קוגלר רקח סרט ספורט קצת אחר וסרט איגרוף אחר לגמרי: מחד זה היה סיפורו של צעיר שחור שאף אחד לא האמין שיהיה כוכב בזירה; מאידך, זה לא כי הוא גדל באשפתות. להפך. אדוניס קריד (מייקל בי. ג'ורדן), בנו של המתאגרף המנוח אפולו קריד, גדל אצל אם חד-הורית מפוצצת בכסף ונחשב רכרוכי כברירת מחדל. היעדרו של מה שנקרא באמריקאית "סטריט קרדיט" הפך את קריד ג'וניור לדמות כל כך רעננה שהסרט כולו, ובלבו מערכת היחסים של קריד עם המנטור רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון), היה סוחף שאין דברים כאלה. אבל שוב - פעמיים?
התנאים והכוכבים הסתדרו מלכתחילה נגד "קריד 2". ראשית ומשמעותית, ריאן קוגלר בחוץ. האיש זינק מ"קריד" אל "הפנתר השחור", שסרט ההמשך שלו כבר בעבודה (ואם כבר מדברים, אז הוא יעבוד שוב עם מייקל בי. ג'ורדן בדרמה "Wrong Answer". אני מהמר בזהירות שהזוגיות שהחלה ב"תחנת פרוטוויל" תניב בשנתיים הקרובות אוסקר לפחות לאחד מהם). את פרנצ'ייז האיגרוף המאותחל הוריש קוגלר לסטיבן קייפל, ש"קריד 2" הוא רק סרטו השני. חילופי במאים הם בדרך כלל חדשות רעות, טירון על ההגאים של הפקה הוליוודית מרכזית זה תמיד מתכון לצרות, ואם זה לא מספיק, אז איוון דראגו.
ילדי שנות השמונים לא צריכים הסבר, אבל אולי השאר כן: "קריד 2" סוגר מעגל עם "רוקי 4", אולי סרט האיגרוף הצ'יזי ביותר בכל הזמנים. המנוע העלילתי שלו היה קרב בין-מעצמתי בעיצומה של המלחמה הקרה בין בלבואה האמריקאי ודראגו הרוסי (דולף לנדגרן, שחוזר בסרט הנוכחי לתפקיד המיתולוגי ההוא). זה היה מגוחך מרוב פאתוס אפילו בזמן אמת, בין השאר מפני שרוקי נכנס לזירה עם הרוסי המגודל מתוך תאוות נקם על מותו של אפולו קריד, מאמנו וחברו, שדראגו אשכרה הרג באגרופי מסך הברזל שלו. פאק, איך עשור עם כאלה תסריטים הוא כזאת נוסטלגיה?
אז הנה אנחנו ב"קריד 2". איוון דראגו הוא פרסונה נון גרטה ברוסיה, אדם שבור שמתגורר בקייב עם בנו ויקטור (פלוריאן מונטינו), סוס אדם שמהונדס מגיל אפס להתאגרף ולהשיב את עטרת השם דראגו ליושנה. בינתיים באמריקה, אדוניס קריד מתכנן להציע נישואים לזוגתו ביאנקה (טסה תומפסון), שקריירת המוזיקה שלה התקדמה יפה מאז הסרט הראשון, אבל אותו הדבר נכון לגבי המחלה חשוכת המרפא שמדרדרת את שמיעתה עד לחירשות בלתי נמנעת.
עכשיו, אם כבר דיברנו על תסריטים מופרכים, סיכום ביניים: מתאגרף מקבל זימון לקרב עם בנו של האיש שהרג את אביו, כשבפינה שלו יושבים המתאגרף שנקם את מות האב ומוזיקאית שמאבדת את שמיעתה. נכון שאין צורך בהסברים נוספים לגבי תנאי הפתיחה המדאיגים של "קריד 2"? אז תשמעו, סטיבן קייפל עשה מהלימונים האלה את הדבר הכי קרוב ללימונדה שאפשר לדמיין.
העניין המוזר - קבלו תיקון, המופלא - הוא ש"קריד 2" הוא דרמה מצוינת. התסריט מאת סטאלון וג'ואל טיילור מסרב לחלק את הנפשות הפועלות לטובים ורעים, כך שבפועל יש כאן עריכה צולבת בין סיפוריהן של שתי משפחות עם טראומה משותפת, וזה פשוט עובד לכל האורך. כבונוס, מערכת היחסים בין קריד לביאנקה מקבלת בערך באמצע הסרט טוויסט משמעותי שהופך לעלילת המשנה החשובה ביותר של "קריד 2". בכלל, זה סרט על קונפליקטים אנושיים - לרבות סיפור-צד נוגע ללב על משפחתו של רוקי - וככזה הוא יותר ממפתיע לטובה.
באופן לגמרי לא צפוי, דווקא כסרט ספורט מדובר ביצירה שבלונית. את המהלך העלילתי-איגרופי אפשר לראות מקילומטר, קלישאות הז'אנר עורכות ביקורים חטופים עד מאוסים ובימוי הקרבות אמנם אפקטיבי, אבל אין שם שום דבר שלא ראינו בעבר (ומצד שלישי, אמרתי את זה בעבר ואני אומר את זה שוב: סרטי איגרוף הם אולי התת-ז'אנר עם אחוזי הפגיעה הגבוהים ביותר בעולם הקולנוע. הם עובדים אפילו כשהם בינוניים).
אני לא יכול לומר קטגורית שהברק אכן הכה פעמיים, אבל "קריד 2" הוא סרט סוחף כמעט כמו קודמו, והוא עוזר למצב את ג'ורדן ותומפסון כשניים מהשחקנים המגניבים/סקסיים ביותר בנמצא. לבקש יותר מזה? אפשר, אבל זאת תהיה קצת חזירות. אה, וילדי אייטיז: ברור שיש הופעת אורח של בריג'יט נילסן. טוב שאני לא צריך להסביר למה זה משהו שאתם רוצים לראות, יש ילדים בסביבה.