סת' רוגן עושה עבודה סולידית בשני התפקידים שהוא מגלם, לא נתגלה שום ניסיון הצחקה כושל להביך ומנגד אי אפשר לפספס את העובדה שזאת יצירה עם לב, ועזבו את בוז'י הרצוג: יש לי הרגשה שנפתלי בנט ימות על הסרט הזה. יזמות אמביציוזית ויהדות שרירים, מה יש לא לאהוב. אבל נדמה לי שבזה מסתכמים הדברים הטובים שיש לומר על "An American Pickle", סרט שמדברים עליו הרבה בישראל בגלל פסגת הרצוג־רוגן ובגלל האספקט היהודי הבולט שלו, אבל הוא פשוט לא שווה 89 דקות מזמנכם.
רוגן הוא הרשל גרינבאום, יהודי ממוצא מזרח אירופאי שמהגר לארה"ב, שם הוא מוצא עבודה במפעל חמוצים בברוקלין. יום אחד נופל הרשל לתוך חבית חמוצים, וראו זה קפטן אמריקה - מתעורר כעבור מאה שנים לאחר שלא הזדקן ביום. הוא שומר.
רוגן הוא גם בן גרינבאום, הנין של הרשל. הוא גר לבד בברוקלין, מפתח כבר חמש שנים אפליקציה דמיקולו שמספרת לך אם המוצר שקנית הוא סבבה מבחינה אתית וסביבתית, ובגדול חי את החלום ההיפסטרי - עשה מעט, דבר על זה הרבה. הוא מקבל בזרועות פתוחות את הרשל, שמצדו אסיר תודה על הגילוי שיש לו בכלל משפחה.
בכל הנוגע למנועים הקומיים שלו, "חמוץ אמריקאי" (לא שם עברי רשמי כי עדיין אין כזה, אבל תרגום ישיר בהחלט סביר) הוא קצת "ספלאש" וקצת "להיות שם", הרבה "ישנוני" וטיפה "בוראט". מצד אחד יש כאן דמות שהפרספקטיבה של הזמן מאפשרת לה להביט על המין האנושי דהיום בשילוב של תימהון, הגחכה והזרה; מצד שני יש עולם שמתגעגע לאיזו פשטות שמייצג האיש העתיק הזה, ואנשים שותים בצמא - או במקרה הזה נוגסים ברעב ועושים שפריץ קטן כזה - כל דבר בנאלי שהוא אומר.
בהינתן הפוטנציאל הקומי - ובוודאי בהינתן רוגן, שאני באופן אישי נורא אוהב את המצחיקנות הנונשלנטית שלו, הגם שאני מבין למה יש אנשים שהיא מביאה להם את הסעיף - מפתיע לגלות כמה שהסרט הזה מתקמצן על בדיחות. המעטות שיש מוצלחות למדי, אבל סיימון ריץ', שעיבד למסך את הסיפור הקצר של עצמו, סמך כנראה על הכוח הסאטירי של הסיטואציה ובחר שלא לנסות בכלל לשאוף לאזורי ה-LOL. יש משהו כמעט נאצל בגישה הזו, אך אבוי, הסאטירה המדוברת עובדת רק בשלב המוצלח ביותר של הסרט - זה שבו הרשל מקים בניו יורק של היום אופרציית חמוצים שנעשית להיט בקרב מילניאלז. מכאן ואילך מידרדר הסרט למקום שלגמרי נבצר מבינתי, מפני שהוא בועט ישר בפיגומים שעליהם יושבת הסאטירה שלו: אם בהתחלה אנחנו למדים שהחיים באמריקה של לפני מאה שנה היו חרא, ואז שהחיים באמריקה של היום הם טמטום אחד גדול, ריץ' והבמאי ברנדון טרוסט לוקחים אותנו לאחד מהמסעות הקולנועיים האלה שבהם שתי דמויות מאוד שונות לומדות להעריך את הטוב בתפיסת העולם של השנייה. דה פאק? אבל זה חרא וטמטום! אתם אמרתם!
כש"חמוץ אמריקאי" לוחץ הכי חזק שיש לו על הגז הסאטירי, הרשל גרינבאום נעשה לרגע יקיר השמאל ואז לרגע יקיר הימין ואז פרסונה נון-גרטה במדינה כולה. זה מייצג היטב בעיה אחרת של הסרט בכללותו: אם להמשיל את העניין לנסיעה ברכב, הרי שהתסריט של ריץ' יוצא מנקודה א' ובדרכו לנקודה ב' מתעקש לרדת בכל מחלף לאורך הדרך. רגע, יש כאן אמירה על פאשיזם נוסח טראמפ! הבט, הנה עקיצה על הטהרנות של השמאל! בוא נעצור פה, יש כאן תובנה על הריקנות של תרבות הצריכה! אנחנו מוכרחים להתעכב כאן רגע, נחשף כאן דבר מה על העדריות של הרשתות החברתיות!
כן, הסרט הזה הוא אול אובר דה פלייס ברמה של לתהות מה לעזאזל. אם לבחור בשיא הרגשי שלו כפואנטה, אז כנראה ניסו להגיד לנו שאפילו במילניום השלישי צריך לעשות כבוד למסורת; זה מסר כל כך שמרני שמוזר למצוא את רוגן מעורב ביצירה שמקדמת אותו, והוא גם לא מסתדר עם שום דבר מהסאטירה שקודמת לו, אבל כבר אמרתי: אול אובר דה פלייס.
"חמוץ אמריקאי" מוצע כרגע לצפייה בתשלום ב-HBO Max, שירות שאינו זמין בישראל. אין לי ספק שעוד ניתקל בו כאן, בין אם ב-VOD או באיך קוראים לזה, נו, איפה שפעם היו מראים סרטים לאנשים. מעניין אם הצופים בארץ יתנפלו עליו כי הוא קצת משלנו, יחרימו אותו כי סת' רוגן רמז שאין לישראל זכות קיום (ואז עוד רמז שאמא שלו הכריחה אותו להתנצל בפני בוז'י!), או יעשו את הדבר הנכון וסתם יפסחו עליו כי החיים קצרים מדי.