לבנה פינקלשטיין עושה תפקיד כפול נהדר. מוריס כהן מציג בתפקיד הראשי מנעד מרשים שבקצהו האחד אגרסיביות על גבול האלימות ובשני רוך מעורר אמפתיה. הצלם איציק פורטל (גילוי נאות: הח"מ למד אצלו צילום לפני עידן גיאולוגי) דופק מדי פעם פריים שזה למות. יש כמה וכמה בדיחות צחק-בקול-רם, ולפחות רגע אחד שמצדיק לחלוחית. "השתיקה" של שמי זרחין, בקיצור, היה יכול להיות סרט ממש טוב אם לא היה כל כך – אבל כל כך! – מופרך.
בעצם מדובר כמעט בשני סרטים נפרדים ושזורים זה בזה. האחד עוסק בפרשן טלוויזיה בשם אביהו (כהן) שאמו (פינקלשטיין) הפסיקה לדבר, וכדי להבין למה הוא נעזר בגרושתו (אסתי זקהיים). בסרט הזה, במהותו דרמה משפחתית, צצים כל הדברים היפים שזרחין והצוות שלו מביאים לשולחן ושהוזכרו לעיל. הסרט השני, שלא קניתי ולו שנייה מצטברת שלו, מספר על בחור בשם אביב (אושרי כהן), בנו הצעיר של ראש הממשלה לשעבר שנמצא בתרדמת; "השתיקה" מספר לנו שאביב, בזכות כלום מלבד איזה סנטימנט שהתעורר כלפיו בציבוריות הישראלית, הוא כרגע בעצמו המועמד המוביל לראשות הממשלה. אביהו, שמכיר אותו מהעבר, מאתגר את אביב להתראיין לראשונה, ומגלה להפתעתו שהאיש מצד אחד נעתר מיד, מצד שני מתנה את הסכמתו בכך שהריאיון יהיה מתוסרט, ומצד שלישי מתעקש שהעניין כולו יועבר בשידור חי. למה? בדיוק. למה אחד גדול.
שמי זרחין ("לילסדה", אביבה אהובתי", "המילים הטובות") כתב את "השתיקה" כבר לפני 14 שנה, לא קשה לנחש בהשראת איזו תרדמת של איזה ראש ממשלה. בפרמיירה החגיגית של הסרט, שנערכה לפני כשבועיים, זרחין סיפר על הבמה שהסיפור נשמע מופרך כשנכתב, אבל טען שהמציאות נעשתה מאז מופרכת דיה כדי לסדר את זה. אבל היא לא, בכלל לא, ואני לא מצליח להבין איך במאי ותסריטאי עם כזה ותק וכזאת פילמוגרפיה לא הבין שיש לו ביד נון-סטארטר מוחלט.
"השתיקה" מופרך אפילו סגנונית. הסרט כולו עבר עיבוד שמשווה לו מראה מונוכרומטי, כמעט נטול צבע; זאת בחירה אמנותית כל כך בולטת שאתה מניח שתהיה לה הנמקה, אבל אני לא מצאתי כזאת למרות שבחיי שחיפשתי. בולטים לא פחות הם שלל אלמנטים גרפיים – כותרות עיתונים, כיתובים נלווים לשידורי חדשות – שנראים במטותא כאילו סטודנט שנה א' לעיצוב, ולא המצטיין של הכיתה, התבקש לחקות מזיכרון את איך שהדברים האלה נראים במציאות. ייתכן שזו בחירה מודעת, אבל גם לזה אין שום סיבה נראית לעין או נתפסת בראש, מפני שהתחושה היא לא של – נניח, אם זאת הייתה הכוונה – גרפיקה מוכרת כפי שתיראה במציאות אלטרנטיבית, אלא של עצלנות עיצובית.
בסופו של דבר, מה שהורג את "השתיקה" הוא התסריט. החל במועמד לראשות הממשלה שאיש לא מכיר וכולם מתכוונים להצביע עבורו, וכלה בסצנת השיא שכאילו קושרת את כל החוטים אבל רק מגבירה את תחושת התימהון הכללית – הסרט הזה לא עובד בשום רמה ולא אמין בשום אופן. והעובדה שיש בו נקודות אור רק מחמירה את תחושת ההחמצה, מפני שזרחין הוא הרי יוצר שיודע מה טוב.
אני מתקשה לדמיין צופה שיסבול מ"השתיקה" כמו שסובלים מיצירות יומרניות שקורסות תחת המשקל של עצמן, או סתם מסרטים מחורבנים; זה לא סרט יומרני או מחורבן, ולמען האמת יש בו יסוד נאיבי חביב שמבקש להביא דווקא מתוך הסחלה של הפוליטיקה שלנו מין אגדה או מעשייה. רק שזה לא פוגע בשום מטרה, לא מקילומטר, ואני חושב שזאת ההגדרה הכי הוגנת לסרטו השביעי של שמי זרחין: החטאה. בעצם, בהשאלה מעולם הכדורסל, הייתי מדקדק ואומר איירבול.