אחרי "אוקג'ה" החד פעמי ו"סיפורי מאירוביץ'" הנהדר, אף אחד לא אמור ליפול מהכיסא של המחשב לנוכח האוסקר-הייפ סביב "פרחים בבוץ". נטפליקס הרוויחה ביושר את הדיבורים על כך שהשנה היא תבקיע את החומה הבצורה של פרסי האקדמיה, ונראה שהיא מכוונת בדיוק לשם: "פרחים בבוץ" (במקור "Mudbound") הופץ באותו יום הן בשירות הסטרימינג והן בבתי הקולנוע, כדי לעמוד בדרישות התקנון של האקדמיה, שכוללות בין היתר הפצה רצופה של שבעה ימים לפחות בבתי קולנוע מסחריים באזור לוס אנג'לס. לאור כל זאת, ובשנה חלשה מאוד ל"סרטי אוסקר" קלאסיים, הדרמה ההיסטורית על גורלן המשותף של שתי משפחות - האחת לבנה והשנייה שחורה - באמת נראית כמו מועמדת טבעית לפסלונים החשובים. כלומר, אם רק מתעלמים מהעובדה שזה סרט איום ונורא.
כמה איום וכמה נורא? עד כדי כך שעבר חצי סרט, כמעט על הדקה, לפני שהבנתי מה בעצם מנסה להגיד לנו הבמאית די ריס. בעצם, תיקון: מהדקה הראשונה ברור מה היא מנסה להגיד. אבל רק אחרי בערך 70 מתוך 134 הדקות מתברר *למה* היא מספרת לנו את זה. יש סרטי סלואו-פוד כאלה שמתבשלים המון זמן במיצים של עצמם לפני שהמהות האמיתית שלהם נחשפת, וזה בסדר גמור - אחד המועמדים המובילים שלי לתואר סרט העשור, "המפגש" של דני וילנב, הוא בדיוק כזה - אבל המחצית הראשונה של "פרחים בבוץ" לא יוצרת סקרנות; היא יוצרת עייפות מרוב סצנות שכבר ראינו אלף פעמים והאזנה למסרים שכבר שמענו מיליון פעמים.
למרבה הקטע, התקציר כפי שהוא מופיע במספר מקורות הולך ישר לאמצע הסרט: שני חיילים שחוזרים למיסיסיפי בתום מלחמת העולם השנייה, אחד לבן והשני שחור, מתמודדים בהתאמה עם פוסט טראומה וגזענות מושרשרת שלא נותנת לתרומה העצומה של החיילים השחורים למאמץ המלחמתי להפריע לה. נכון שזה סרט שהיייתם רוצים לראות? לא, כי ריס לא עשתה אותו. מה שהיא עשתה זה כאמור סרט על המשפחות של שני הווטרנים המצולקים האלה. המשפחה הלבנה שבראשה שני דורות של פטריארכים ערלי לב, ושנתונה הן בסכסוך אחים והן בנישואים נטולי אהבה; והמשפחה השחורה שכל כולה קדושים מעונים, דגש על קדושים. בעצם גם על מעונים.
אם ראיתם את "מיסיסיפי בוערת", הרי שהבנתם את כל מה שיש להבין הן על הגזענות במדינה הקשה הזאת והן על הקשר בין דיכוי שחורים לדיכוי נשים, ובאופן הרבה יותר חד ואפקטיבי. אבל נניח שלא, ונניח גם שמעולם לא ראיתם אף סרט אחר על יחסי שחורים-לבנים (ו/או גברים-נשים): אני מוכן להתערב שאחרי 10, 20 או גג 30 דקות תהיו כזה "אוקיי, כל הגברים הלבנים רעים וכל השחורים טובים ללא הבדל מין ומעמד סוציו-אקונומי, אפשר להתקדם?". ריס היא אישה שחורה שסרטיה הקודמים, "Pariah" ו"בסי", היו ביוגרפיות של נשים שחורות; מבאס שדווקא מהמעמד של אחת שמותר לה להיות ביקורתית לכל הכיוונים האפשריים היא מתעקשת על סטריאוטיפים מגדריים וגזעיים. הם אולי נכונים פוליטית, אבל יא אללה - כמה שהם נדושים.
סיפורה של המשפחה הלבנה, מק'אלן, הוא כאמור סיפורם של שני אחים - הנרי המבוגר, הלא-נגיש רגשית והדי טמבל (ג'ייסון קלארק) וג'יימי הצעיר, הרגיש וחביב הנשים (גארט הדלאנד). זה גם סיפורה של לורה (קארי מאליגן), אשתו של הנרי, שמעולם לא אהבה אותו ובנוסף לכל נגררה אחריו למגורים בחווה מבויצת במיסיסיפי, מה שלא מונע ממנה להיות האדם הרחום והחנון ביותר ברדיוס של שלושה מחוזות. היא אפילו מצליחה לסבול איכשהו את אביהם של האחים, פפי (ג'ונתן בנקס), למרות שמדובר בקריקטורה של גזען לבן מריר וחשוך. ובצד השני, תמונת מראה: אב המשפחה השחורה, האפ ג'קסון (רוב מורגן), נשאר בעל טוב ואבא טוב ועובד טוב ונוצרי מושלם, לא משנה כמה חרא ובוץ מאכילים אותו הבוס שלו הנרי והגורל עצמו; אשתו פלורנס (מרי ג'יי. בלייג') היא המבינה/ מכילה/ סובלת-אך-מאמינה האולטימטיבית, ואילו בנם רונסל (ג'ייסון מיטשל) הוא כל כך מקרה מייצג של שחור דפוק שהמפגש המחודש הראשון שלו עם האלמנט הגזעני מתרחש כשהוא עדיין על מדים, שנייה וחצי אחרי שחזר מהמלחמה.
"פרחים בבוץ" מבוסס על הספר בעל השם הזהה מאת וירג'יל וויליאמס. לא קראתי אותו, כך שאני לא יודע אם זאת ערימת מהבילה של קלישאות כבר במקור או שכל מחשבה מקורית שהייתה בו אבדה בעיבוד, אבל זה לא באמת משנה: כסרט, כחוויית צפייה, המילים "חסר השראה" מחווירות מול החבילה שארזה כאן ריס הן בתסריט פרי עטה והן בבימויה. הכל כבד, חורק ממאמץ, נאנק תחת נטל הייצוגיות, מייבב את המשנה הפוליטיקלי קורקטית הנכונה לעכשיו ומתבל במסר נוצרי לא מתנצל ובלתי נסבל. וזאת רק הכתיבה: הבימוי כל כך סטנדרטי, כל כך נטול מעוף, שבמובנים רבים הייתי מצפה לראות בפינה העליונה לא את הלוגו של נטפליקס אלא את זה של הולמרק.
ואז מגיע אמצע הסרט, ואנחנו מקבלים הבלחה ממה שהיה יכול להיות: למספר מצומצם מאוד של סצנות ודקות מסך, "פרחים בבוץ" הוא פתאום באדי-מובי מגניב של שני חבר'ה שיצאו למלחמה ואכלו סרטים וחזרו שרוטים. בדקות הבודדות האלה, ג'יימי הלבן ורונסל השחור הופכים לרגע גם לגברים ספציפיים, לא למייצגים של שום דבר. באופן לא מפתיע, הסצנות הללו מוציאות מהדלאנד וממיטשל את רגעי המשחק המוצלחים היחידים ביצירה כולה.
ואז זה נגמר. 70 דקות של כלום שמובילות למשהו כמו 20 דקות של משהו רק כדי לדעוך בחזרה לתוך עוד 45 דקות של שום דבר. הסרט הזה דידקטי, צדקני, מגוחך במירעו ומתיש במיטבו, ומעל לכל הוא חוטא בחטא הנורא מכל: שיעמום מחץ. האם זה יהיה המועמד הראשון של נטפליקס לאוסקר הסרט הטוב ביותר? לאור מצבה המצפוני של האקדמיה האמריקאית לקולנוע ושל אמריקה הליברלית בכלל, בהחלט ייתכן. זה יהיה ציון דרך בתולדותיה של ענקית הסטרימינג ובתולדות הפרס, אבל בכל מובן אחר זה יהיה עסקים כרגיל: הוליווד מנידה בראשה ומסירה את מגבעתה בפני סרט שהוא לא יותר מאלגוריתם של "ראוי לאוסקר". אז מה חדש אצלכם?
mako תרבות בפייסבוק