1) כי היא בחרה בתפקיד של נעל

קלארק היא לואיזה "לו" קלארק (כן כן, גם קלארק), בחורה מהמעמד הנמוך שלוקחת על עצמה בלית ברירה ג'וב סיעודי - עזרה צמודה לוויל טריינור (סאם קלפלין), בן העשירים המקומי שהיה בנקאי מצליח לפני שתאונת דרכים הותירה אותו מרותק אותו לכיסא גלגלים ונטול חשק לחיות (אם כי דוש הוא כנראה היה עוד קודם).

טוב, ברור לכם לאן זה הולך – הבחורה כחולת הצווארון תלמד את בעל הדם הכחול להעריך מחדש את מה שחשוב בחיים. אלא שלואיזה קלארק הקולנועית איננה פועלת עתירת חוכמת רחוב; היא סתם סתומה. התשוקה העיקרית שלה היא אופנה, אבל אין לה שום ידע בתחום או אפילו טעם. היא מנסה להשיב לוויל את תאוות החיים דרך שלל חוויות מהנות, אבל רק כי אחותה שותלת בראשה את הרעיון הזה. היא כאילו מוציאה את הפציינט אל העולם האמיתי, אבל בעצם מכניסה את עצמה אל העולם הפריבילגי שלו. היא מופקדת על אדם נכה, אבל אין לה מושג בסיעוד או ברפואה והיא גם לא רוכשת מושג במהלך הסרט, אז את כל העבודה האמיתית עושה אח מוסמך בשם נתן (סטיב פיקוק).

"ללכת בדרכך" הוא "פיגמליון" בהפוך על הפוך – במקום שהנערה הפשוטה תלמד את הסנוב על מה שחשוב בחיים, זה הסנוב בכיסא הגלגלים שמעמיד את הבחורה הפשוטה על הרגליים. זה היפוך תפקידים נחמד, אבל כשאתה לוקח מאלייזה דוליטל את חוכמת הרחוב, כל מה שנשאר זה מהבולה ששרה "Wouldn't It Be Loverly".

2) ולא רק  נעל, אלא גם בוגדת

ללואיזה קלארק יש חבר. קוראים לו פטריק (מתיו לואיס), הוא מאמן כושר והוא טיפש כמו עץ. עכשיו, אומר זאת כך כדי לא להיכנס לספוילרים: לא משנה מה יתפתח בין לואיזה לוויל, זאת תהיה בגידה בפטריק – אם לא מינית, אז בוודאי רוחנית.

אם היו ללואיזה עכבות כלשהן בדרך אל הבגידה הזאת, הן נותרו על רצפת חדר העריכה. החבר שלי מטומטם ועני? המעסיק שלי נבון ועשיר, הגם דושבג? ייאי, אני בפנים.    

3) ולא רק נערה בוגדת, אלא גם נערה במצוקה

אמרתי "גבירתי הנאווה", אבל האמת היא ש"ללכת בדרכך" מזכיר אפילו יותר סרט מצויר של דיסני. ואני לא מתכוון לדיסני המודע-לעצמו של "לשבור את הקרח", אלא לדיסני של "שלגייה". של העלמה במצוקה ופרינס צ'ארמינג.

לואיזה קלארק נגסה בתפוח הטמטום, ואילו וויל טיינור הוא האביר שמגיע רכוב על כיסא הגלגלים שלו על מנת לתת לה שתי סטירות ולהעיר אותה. לעזאזל, אפילו קוראים לו טריינור. למה לא הלכתם על "קואוצ'ר" וזהו.

אין תמונה
האביר על כיסא הגלגלים

4) כי היא משחקת זוועה

מעולם לא התלהבתי מכישורי המשחק של אמיליה קלארק, אבל מה שהיא עושה כאן שווה פרס ראזי. זה לא רק עניין של אובר-אקטינג; זה שבמקום סתם להגזים היא נותנת לגבות להגזים בשבילה.

ברצינות, אין דברים כאלה. הגבינים של גראוצ'ו מרקס בשיאם לא עבדו כל כך קשה. גבות מתרוממות, גבות מתכווצות, גבות מתקמטות,  גבות מתעגלות, גבות מתעקלות, גבות ישורון. פשוט נבצר מבינתי איך הבמאית תיאה שרוק לא תפסה את זה בזמן; הוראת בימוי מורכבת כמו "תעשי פחות הבעות" אולי לא הייתה הופכת את זה להופעה מלכותית, אבל לפחות אפשר היה להתבונן בזה.

5) כי זה משנה

ב"שתיקת הכבשים" יש קטע נהדר שבו אומרת סוכנת ה-FBI  קלריס סטרלינג לבוס שלה, שזה עתה דפק יציאה שוביניסטית-אך-מודעת לעצמה: "זה משנה". נחמד שאתה מודע לעצמך, אבל זה משנה שאדם במעמדך דופק יציאה כזאת. זה הסאבטקסט, וזאת בדיוק הבעיה שלי עם אמיליה קלארק ב"ללכת בדרכך".

הסרט הזה מבוסס על רב מכר מאת ג'וג'ו מויס, שכתבה בעצמה את התסריט לגירסה הקולנועית. הבמאית תיאה שרוק היא, כאמור, במאית. איך שתי הנשים האלה חתומות (אחת מהן פעמיים) על יצירה כל כך שוביניסטית – לא יודע, לא משנה לי. אבל קלארק? היא אחת הנשים הכי משפיעות על חיינו התרבותיים נכון לרגע זה, והעובדה שדווקא היא בחרה דווקא בתפקיד הזה היא פשוט שערורייה. כי זה משנה.

6) וכי זה עובד, החרא הזה

אני נותן לסרט הזה שני כוכביא כפשרה בין האפס שהייתי נותן אילו צפיתי בו לבדי והארבעה-פלוס שכנראה היו נותנות לו כל הנשים אדומות העיניים שראיתי כשהאורות עלו (וששמעתי מבעוד מועד בקונצ'רטו לאיברי נשיפה וטישו שאנשי היח"צ חילקו בתבונתם מבעוד מועד).

לא קראתי את "ללכת בדרכך", אבל הוא כאמור רב-מכר, וקשה לי להאמין שגברים הפכו אותו לכזה. על סמך ההקרנה שנכחתי בה, גם הסרט יעשה את שלו בקרב הצופות. אמרו לפניי שהשוביניזם הבעייתי מכל הוא זה הנשי, המקבל מבלי דעת את דין האפליה והסטיגמה; "ללכת בדרכך" הוא סרט מאת נשים, בכיכוב נשים, לקהל של נשים, והוא כל כך מניפולטיבי שהשוביניזם שלו עובר איכשהו מתחת לרדאר, או ליתר דיוק מיטשטש מבעד למסך הדמעות.

באלוהים, זה סרט נורא.