באלוהים, איזה סרט מוזר. 30 דקות ראשונות אדירות, 10 אחרונות נלעגות. פסגות של משחק, עמקים של תסריט. הדימויים הכי גסים, הניואנסים הכי מעודנים. אפילו השם, "קרעים של אישה" - במקור "Pieces of a Woman" - נמצא בדיוק על התפר שבין נועז למחריד. ואולי זה איכשהו הגיוני שבתוך כל האמביוולנטיות, השורה התחתונה שלי יוצאת די נחרצת: צפו בסרט הזה. הכסף החכם אומר שלא תשכחו אותו.
עם כל דיבורי האוסקר סביבו, לא בטוח שתצליחו לחמוק לגמרי ממידע מוקדם על עלילת "קרעים של אישה". אי אפשר גם לייצר עליו ביקורת קוהרנטית בלי לחשוף את האירוע המכונן/מחולל שמגיע 30 דקות מהפתיחה (אבל באופן הולם, רגע *לפני* הופעת שם הסרט). ובהינתן שאותן 30 דקות ראשונות הן אכן אדירות, המלצתי העומדת היא להיפרד ממני כאן ועכשיו ולצפות ביצירה הפגומה הזאת ללא ידע נוסף עליה. באמת, הכניסה לפסקה הבאה היא על אחריותכם.
ונסה קירבי ("הכתר", "משימה בלתי אפשרית: התרסקות") היא מרתה, אישה שאנחנו פוגשים בעיצומן של הכנות ללידה ביתית של בתה הבכורה. שיה לה-באף הוא פסיכי, וכאן קונקרטית הוא בן זוגה שון (הדיאלוג ממש נטפל להגדרה "בן זוג" בלי להסביר אם זה עניין של מינוח או של מהות, והלוואי שזה היה הדבר הכי מוזר בתסריט הזה). כשהמיילדת המיועדת מתעכבת בגלל לידה קודמת, נשלחת במקומה מחליפה בשם אווה (מולי פארקר). זה הולך קשה, נהיה מלחיץ, משחרר צפירת הרגעה ודווקא אז מסתיים בטרגדיה, ומבחינתי אפשר היה לעצור כאן את "קרעים של אישה" ולהכתיר אותו כסרט קצר איום ונורא ומושלם. כמעט חבל שהבמאי קורנל מונדרוצ'ו התעקש להמשיך.
מונדרוצ'ו ההונגרי ביים במולדתו בשנת 2014 את "אל לבן", אחד הסרטים המיוחדים של העשור שעבר, סיפור על ילדה שנחושה להציל את הכלב המשפחתי המעורב שאביה נטש ואלגוריה נבונה על החברה המעמדית שאנחנו חיים בה. ב"קרעים של אישה" אין שום דבר אלגורי - זה סיפור על גל ההלם של לידה שמשתבשת באופן מחריד, וזהו - אבל מונדרוצ'ו מתעקש לדחוף לתוך המלודרמה הבסיסית דימויים כבדים מנשוא שכאילו מהדהדים את הטרגדיה של הגיבורה, אבל בעצם תוחבים אותה במורד גרונו של הצופה. האם אנחנו באמת צריכים לראות את מרתה בוהה בחנות בגדי תינוקות? האם אנחנו באמת מרוויחים משהו מהסצנה ברכבת שבה היא מגניבה מבטים אל ההורים והילדים? ולמען השם, האם אנחנו באמת זקוקים למטאפורה החוזרת של זרעי התפוחים? (עזבו, צריך לראות כדי להבין. ותסמכו על הסרט הדו-קוטבי הזה שאפילו בתוך השיט הזה יהיה רגע אחד של צמרמורת).
עם פסקול דומיננטי מדי ומסליל רגשית הרבה יותר מדי, חיבור סר-טעם לשואה (!) וניסיון חסר תוחלת לחמוק מהקלישאות המקובלות בסרטים על התמודדות עם טרגדיה מהסוג הרלוונטי, "קרעים של אישה" כאילו נחלק לשליש ראשון ראוי ושניים פסולים. אבל גם ברגעים המשונים/מיותרים שלו, הסרט הזה מוציא את המיטב מהשחקנים שלו - ממש כולם, בראשם אלן בורסטין התמיד-גדולה בתפקיד אמה של מרתה, דמות שלהערכתי הייתה יוצאת פשוט מגוחכת בידיים ובמימיקה של כל שחקנית אחרת - וחוץ מזה הוא עושה בתוך הזוגיות שבמרכזו משהו שמעולם לא ראיתי בעבר, משהו שהייתי מגדיר כאלימינציה כדי לא להיגרר לספוילרים נוספים.
בהקשר הזה, לאחרונה נודע שנטפליקס - הפעם הגוף המפיק ולא רק הגוף המסטרים - ויתרה על האפשרות לקדם את שיה לה-באף כמועמד לאוסקר על תפקידו כאן בגלל העניינים הלא סימפטיים שנקשרו בשמו. ומבחינתי זה ממש בסדר, כי בניגוד לקירבי שמצדיקה לגמרי את האוסקר ההייפ ולבורסטין שממילא זכאית לשני פרסי מפעל חיים גב אל גב, שעיה הבוף הוא היחיד בקאדר שלא עושה שום דבר שמצדיק שבחים יוצאי דופן, גם אם הרמז ששתלתי בפסקה הקודמת נותן לו כאילו תירוץ להיות הגורם הפחות זכיר בסרט המאוד זכיר הזה.
וזהו, שזאת איכשהו הנקודה. למרות הסיום, למרות כל המכשלות שמניתי ולמרות "קרעים של אישה" - מילא כמה גרפי שזה נשמע, אני לא מצליח להבין למה מונדרוצ'ו מתעקש על המסר שהצלע הגברית/אבהית כאן אינה רלוונטית - זאת חוויית צפייה אפקטיבית, לפרקים מעוררת מחשבה, ואיכשהו מעניינת גם כשהיא מעוררת סלידה. כל זה מתנקז לקראת הסוף לתוך מונולוג של בורסטין שהוא הסרט כולו בקליפ-אוסקר אחד: מצד אחד השימוש הביזארי בשואה והנפילה לקלישאות המלודרמה, מצד שני המשחק הנהדר והתחושה החמקמקה הזאת של משהו בלתי נשכח, למרות - וכנראה שגם קצת בגלל - כל הפגמים המשונים שלו.