בעולם שנראה בדיוק כמו שלנו, אבל מתקדם יותר בעשורים או אפילו במאות בכל הנוגע לאינטליגנציה מלאכותית, זואי (ליאה סיידו) וקול (יואן מקרגור) עובדים ביחד במעבדה שבה מפתחים טכנולוגיות בשירות הרומנטיקה - החל באלגוריתמים שמנבאים התאמה בין בני זוג פוטנציאליים וכלה ב"מאהבים סינתטיים", שהם תכלס רובוטים מותאמים-אישית לזוגיות. לא צריך יותר מזה כדי להבין ש"זואי", סרטו של דרייק דורמוס, הולך למקום שבו כל סרט מדע בדיוני שני כבר היה בעבר: שאלת היכולת של הטכנולוגיה להבין או לייצר אהבה; סוגיית העצמי של האינטליגנציה המלאכותית, עם או בלי קשר ל"אני חושב משמע אני קיים"; התהייה הפרנואידית "מה אם גם את התודעה ואת הזיכרונות שלי ייצרו במעבדה". לא פלא שהמד"ב הכתוב והמוסרט חוזר שוב ושוב לאזורים האלה, כי יש כאן אינסוף אפשרויות עלילתיות ופילוסופיות, וזה בסדר שגם "זואי" הולך לשם. אבל זה לא בסדר שהוא חוזר משם עם שום דבר חדש.
אני מתכוון ליטרלי שום דבר, כפי שאנחנו למדים בתום כשליש מ-104 דקות המסך, כשמגיע טוויסט צפוי מאוד ועם זאת משמעותי דיו על מנת להיחשב ספוילר. אם אתם לא רוצים לשמוע על זה, קבלו כבר עכשיו גזר דין מזורז - זה סרט שלא היה צריך להיעשות ואין שום סיבה לצפות בו, תודה ושלום - אבל אם אתם עדיין כאן, אז קריאת המילים הבאות מהווה הסכמה להיחשף למעט מידע עלילתי על "זואי". בתמורה תקבלו גרסה מנומקת של הטיעון המקורי, קרי "לא רק שבסרט הזה כבר היינו, אלא שבפעם הקודמת הוא היה יותר טוב". משסיכמנו את זה, קבלו את זה: זואי היא סינתטית שלא יודעת את זה. ואז קול אומר לה את זה, ואז הם מתאהבים. כן, כמו ב"בלייד ראנר". *בדיוק* כמו ב"בלייד ראנר". זה לא הדבר הממוחזר היחיד ב"זואי", אבל הוא הצורם מכל.
דורמוס והתסריטאי שלו, ריץ' גרינברג, מתנהלים כאילו שהקהל שלהם מעולם לא ראה סרט. זה לא רק מ"בלייד ראנר" שהם גונבים: למשל, משבר הזהות שמתפתח אצל זואי על רקע התגלית בדבר המלאכותיות של עצמה - את זה ראינו גם ב-"A.I: אינטליגנציה מלאכותית", ב"אני רובוט", ב"אקס מכינה", ב"היא", במובן מסוים אפילו ב"הנוקמים: עידן אולטרון". מלהיטי ענק ועד להברקות אינדי, הנושא טופל עד לזרא. דורמוס וגרינברג שואלים בדיוק את השאלות שנבחנו בכל הנ"ל בלי לטרוח לספק אפילו רבע תשובה חדשה; זאת שוב החרדה הקבועה (והאבסורדית לכשעצמה) של המדע הבדיוני מפני המדע, של האנושות מפני מה ש"מלאכותי". פעם אחת, רק פעם אחת, הייתי רוצה לראות סרט שיגיד "וואלה, יודעים מה, רובוטים דמויי אדם שמסוגלים לזייף אינטימיות הם הפתרון המושלם גם לבדידות וגם לאלימות מינית, The End".
סרטי מד"ב פילוסופיים אמורים לשלוח אותך הביתה עם שלל שאלות, ו"זואי" בהחלט שלח אותי עם כאלה, לא פחות מארבע. לא נראה לי שלזה התכוון הדורמוס, אבל מכל מקום אשטח אותן כאן:
1. כמה אגו יש על רידלי סקוט? אם הלוגו של "סקוט פרי" בתחילת הסרט לא מספיק, הרי שבסופו מגיע קרדיט הפקה מפורש לרידלי סקוט, הבעלים של חברת ההפקות דנן. זו לא הפעם הראשונה שסקוט, הבמאי של "בלייד ראנר" ושל "הנוסע השמיני", מעורב בפרויקט שחותר תחת מורשתו-שלו – אני עדיין מתעורר בזיעה קרה מסיוטים על "בלייד ראנר 2049", הסרט והשנה שבה חשבתי שהוא ייגמר - אבל לשתף פעולה עם ריפ-אוף שקוף כל כך של הקונפליקט הרומנטי הגדול מ"בלייד ראנר"? סקוט לא טמבל, הוא בוודאי ראה שהרומן בין קול וזואי הוא העתק-הדבק של הסיפור בין דקארד (הריסון פורד) לרייצ'ל (שון יאנג) בקלאסיקה שלו מ-1982. אם ראה, הבין וגם הפיק, ובהינתן שהאדם הסביר לא אומר לעצמו "גונבים ממני, הבה ואשתף פעולה עם זה", הרי שהוא מן הסתם ראה בזה מחווה. אז שוב, אחדד: כמה אגו יש על האיש הזה? כמה פעמים עוד נראה אותו מבזה את הסרטים של עצמו ואת הזיכרונות שלנו – אהמ, "פרומתאוס"; דאבל אהמ, "הנוסע השמיני: קובננט" - בשם האגו?
2. מכל הזיכרונות השתולים ביקום, למה לתכנת לזואי דווקא זיכרון של עצמה כמי שסבלה ממשקל יתר קיצוני? כן, "זואי" ממחזר גם את סוגיית הזיכרונות המלאכותיים שהופיעה ב"בלייד ראנר" (ובקלאסיקה נוספת על פי פיליפ קיי. דיק, "זיכרון גורלי"). אבל למען השם, למה דווקא הדבר הזה? איזה תסריטאי אומר לעצמו "גדול, הרובוטית שלנו תסחוב תסביכים של מי שסבלה ממשקל יתר למרות שהיא מעולם לא סבלה משום דבר כי בכלל ייצרנו אותה רק לפני שבוע"? מילא אם "זואי" היה קומדיה סרת טעם, אבל הוא לא: הוא סרט מד"ב רציני להחריד חסר טעם.
נושא המשקל הוא עניין שולי, אבל הוא סימפטום מובהק של האופן שבו הסרט הזה נעשה: מהבסיס העלילתי ועד הפרטים הקטנים, המנעד כאן הוא בין "היה כבר" ל-WTF. התסריט מרושל, הרעיונות ממוחזרים, הבימוי חסר השראה, המשחק סתמי. וכל זה מוגש לכם באדיבות רידלי סקוט, האדם שעשה ב-1982 יצירת מופת סביב השאלה "איך אדם יודע שהוא באמת אדם", אבל לא הספיק מאז לפתח מודעות עצמית.
3. יקום מקביל או עולם עתידני נטול תקציב? אין עלוב כעצלנות רעיונאית, והסרט הזה נכשל אפילו בדבר בסיסי כמו בניית עולם מתקבל על הדעת. אם זה עתידני, אז למה הכל נראה כמו היום? (ולא, "לא היה לנו לירה לאפקטים" זאת לא תשובה). אם זה מין יקום מקביל שבו הטכנולוגיה הלכה למקומות אחרים ולכן הגיעה ב-2019 לדברים שבדיוק כתבו ב"הארץ" שיקרו רק ב-2030, למה לא לבסס את זה בשתיים ורבע סצנות? זה לכאורה לא קריטי, אבל זה פשוט מרתיח. כאילו, עזבו אינטליגנציה מלאכותית, מה עם האינטליגנציה של הצופים.
4. איך, איך לא שמתם לב שהתפלק לכם רעיון מקורי אחד? "זואי" מציג שימוש בסם שמשחזר את התחושה הספציפית של אהבה ראשונה. ברגעים קצרים, היפים ביותר בסרט, אנחנו רואים זוגות ותיקים מאוד שחווים שוב את החיבור הראשוני של עצמם. זה יפהפה, זה מעלה אלף ואחת שאלות המשך מעניינות וזה אפילו חותר נגד אותה חרדה מפני המדע, כי לך תמצא משהו רע להגיד על כדור שמזכיר לך למה התחתנת עם אשתך. אבל הסרט רק נוגע בזה וישר עוזב את זה, חוזר לקרקע הבטוחה של הדברים שכבר ראינו. זה מין צדק פואטי-קולנועי: דורמוס וגרינברג גנבו וחיפפו סרט שלם, הכי מגיע להם לשמוט ככה את ביצת הזהב היחידה שיצא להם להטיל.
עדכון: זמן קצר לאחר פרסום הביקורת התברר שבניגוד לפרסומים קודמים, "זואי" לא ייצא השבוע בישראל וכרגע לא ברור מתי יופץ כאן. פשוט תייקו את מה שקראתם כאן לשימוש עתידי, זה עוד עשוי לחסוך לכם שעתיים בחיים