"קח אותי לירח" משווק כקומדיה רומנטית על רקע המירוץ לירח, וככזה הוא מגיע בילט-אין עם שלוש הבטחות: להצחיק אותנו, לרגש אותנו ולהרביץ בנו מעט היסטוריה, תת-סעיף קונספירציה. ובעוד שהוא לא מצליח לקיים את אף אחת מההבטחות, בוודאי לא במלואה, זה בסך הכל סרט ממש בסדר. שווה צפייה, גם אם לא בהכרח כזו שיוצאים בשבילה מהבית אל יולי. ואני חושב שסרטו של גרג ברלנטי ("באהבה סיימון") מאכזב אך לא מבאס בזכות שני דברים: הטון שלו והכוכבת שלו. אבל רגע, אחד אחת.

סקרלט ג'והנסון היא קלי ג'ונס, אשת שיווק/פרסום/יח"צ שתמיד מוכנה לשקר בשביל המוצר שהיא מקדמת. צ'נינג טייטום הוא קול דיוויס, האדם שנאס"א הפקידה בידיו את המשימה המונומנטלית של ניהול הנחיתה על הירח (כלומר הנחיתה עצמה - מהשיגור של אפולו 11, דרך הנחיתה בים השלווה ועד הבית). השניים נפגשים במקרה ותכלס מתאהבים ממבט ראשון, אבל אז מוצאים את עצמם משני הצדדים של אותה משימה: היא מגויסת על ידי נאס"א כדי לשווק את הנחיתה על עלויותיה לציבור האמריקאי בכל דרך אפשרית, הוא שם כדי לעשות את הדבר האמיתי.

הטריילר חושף את זה בלי לחשוב פעמיים, אז קבלו רק אזהרונת ספוילר ונמשיך: בסופו של דבר מתבקשת ג'ונס על ידי הבוס הגדול (וודי הרלסון, שבהחלט משעשע לראות בתפקיד איש הצללים של הנשיא ניקסון) לזייף את השידור הטלוויזיוני של הנחיתה. וזאת חד משמעית הברקת ענק, מפני ש"קח אותי לירח" לא משרת את תיאוריות הקונספירציה בעניין הזה; לא, הוא פשוט אומר שאין בהכרח סתירה בין הנחיתה על הירח לזיוף שלה. שזה די הגיוני שנאס"א תנחית את אפולו 11 על הירח ובה בעת תביים את הנחיתה כתעודת ביטוח לצורך יחסי ציבור במקרה של פיאסקו. כמו כל דבר כאן, גם ההיבט הזה הוא הבטחה לא לגמרי ממומשת - בין השאר מפני שהסרט מגיע לעניין, על הפוטנציאל הקומי שלו, רק אחרי יותר משעה של זמן מסך - אבל שוב, מעשה שטן, זה לא מצליח להרוס את חוויית הצפייה.

"קח אותי לירח" מתנהל בעצם כמו שני סרטים שהולחמו יחדיו, הראשון על אהבתם של גיבוריו - הוא מר יושרה, היא גברת שקר - והשני על הזיוף המדובר. יש אפילו סיכוי מסוים שמעשה ההלחמה הזה אשכרה התרחש, מפני שהבמאי המקורי של הפרויקט, ג'ייסון בייטמן, פרש ממנו על רקע "חילוקי דעות אמנותיים" - הניסוח המכובס לבערך כל דבר שקורה מאחורי הקלעים ההוליוודיים. כך או כך, זאת קומדיה רומנטית די כושלת במובן הזה שהיא לא ממש מצחיקה וגם לא ממש נוגעת. אבל כאן נכנס לתמונה עניין הטון: אפילו פעם אחת לאורך 132 הדקות אין תחושה שברלנטי מנסה להצחיק, כאילו שנלקחה החלטה מודעת לא לעשות בכלל סרט מצחיק אלא מה שאמא שלי הייתה קוראת "מחייך". גם בהיבט הרומנטי זה כאילו שנחתם כאן הסכם עם הקהל: אני אגרום להם להתאהב כבר בפתיחה, ואתם לא תצפו לטלטלות רומנטיות-דרמטיות חדות מדי.

המדיניות הזאת, של הליכה על מנעד רגשי קצר, משרתת את הסרט, שמצליח להיות קליל כמו השיר ששמו נלקח ממנו. כשזה מגיע לסוגיית הנחיתה האמיתית/מזויפת, מסתמנת לכאורה העלאת הילוך דרמטית וקומית כאחד, אבל זה לא שהיצירה החביבה הזאת הופכת פתאום לנשכנית או מרגשת. את העובדה שגם זה לא מהווה מפח נפש אני מייחס בראש ובראשונה להופעה הנהדרת של ג'והנסון, שבשלב הזה משילה את המעטפת השחצנית שלה ונחשפת כדמות פגיעה, אבל שוב, במסגרת אותו מנעד צר שאפיין את הסרט מתחילתו. זה נהדר, ואפשר רק לתהות איך הייתה נראית הקריירה של ג'והנסון לו הייתה מתנהלת בעידן שבו עניינו את הוליווד צופים בגירים. 

"קח אותי לירח" הוא כבר הסרט השני שצולל לתוך עניין זיוף הנחיתה על הירח: הקודם היה Moonwalkers מ-2015, שעסק כולו בתיאוריית הקונספירציה שלפיה סטנלי קובריק היה זה שביים את הנחיתה (עניין שזוכה פה ושם לרפרורים, גם אצל ברלנטי, למרות שאצלו במאי הנחיתה הוא דמות פיקטיבית, כמו שאר הנפשות הפועלות). Moonwalkers היה גם סרט איום ונורא, אז אפשר בהחלט לדבר על חוויה מתקנת. תזכרו את זה ליום שבו "קח אותי לירח" יופיע בשירות הסטרימינג שלכם (עניין של רבעון או שניים), ובחייאת - שימו לב לג'והנסון. מעטים השחקנים והשחקניות שייתנו הופעה מושלמת בסרט בסדר.