מרטין סקורסזה עשה בחייו לא מעט סרטים קצרים, חלקי סרטים - זוכרים את האפיזודה שלו ב"סיפורי ניו יורק"? - וסרטים דוקומנטריים. אף אחד מאלה לא מופיע ברשימה שלפניכם: הדירוג הזה הוא של 25 הסרטים העלילתיים הארוכים בבימויו בלבד. מטבע הדברים הוא לגמרי סובייקטיבי, ואם למדתי משהו מהדירוג ההוא של סרטי קוונטין טרנטינו, אז הוא לא יקלע בדיוק ללב הקונצנזוס. בשביל זה, לרווחתכם ולדאבוני, יש במאקו מערכת טוקבקים.
25. כנופיית ברטה, 1972
אל סרטו העלילתי השני הגיע סקורסזה כבמאי שכיר של מפיק הבי-מוביז האגדי רוג'ר קורמן. סקורסזה גויס לאחר שכל הדברים החשובים - מהתסריט ועד בחירת השחקנים - כבר נסגרו. לא פלא שסיפורם של ברטה (ברברה הרשי) וביג בילי (דיוויד קאראדין) כנאהבים מחוץ לחוק בשנות השפל הגדול בארה"ב נראה בדיוק כמו שהוא נשמע: הד קלוש וחסר אופי של "בוני וקלייד".
24. הטייס, 2004
הביוגרפיה הקולנועית של היזם/ מפיק/ מיליארדר/ מסתגר הווארד יוז הייתה אחד הפספוסים הקולנועיים הכאובים של העשור הקודם - ארוך מדי, שם דגשים במקומות משונים מדי (למי אכפת מהרומן עם קתרין הפבורן, תראו לי את האיש ששמר את השתן שלו בצנצנות!), ולוקה באחת הרעות החולות של הקולנוע בן זמננו: ליאורנדו דיקפריו.
23. שתיקה, 2016
ביפן של המאה ה-17 מחפשים שני כמרים ישועיים (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר) את מורם ורבם (ליאם ניסן) בחשש שנפל קורבן לטיהור דתי שנערך במדינה. מורה דרך עם אג'נדות משלו מוביל אותם בין כפריים נידחים שמקיימים בחשאי את מנהגי הנצרות, והכל הולך לקראת הרגע שבו המהדורה המקומית של האינקוויזיציה תשים קץ לכל זה. כמו יצירות אחרות של סקורסזה שעוסקות ישירות בדת, הסרט נוטה פה ושם לטרחן. אבל בעיקר - ובאופן יוצא דופן בקריירה של הבמאי האנרגטי הזה - הוא פשוט משעמם רצח.
22. הוגו, 2011
כמו במקרה של "הטייס", גם הדירוג הנמוך של "הוגו" הוא בראש ובראשונה עניין של פער בין פוטנציאל לתוצאה. יתום שגדל לבדו בתחנת הרכבת של פריז (אסא בטרפילד) נקלע להרפתקה שמחברת אותו אל הקוסם הראשון של הקולנוע, ז'ורז' מלייס (בן קינגסלי)? סקורסזה תמיד היה מעורב מאוד בשימור המדיום הקולנועי - הרבה לפני שהוא התלכלך על מארוול, האיש היה אחראי ישירות או בעקיפין לשחזור והפצה מחדש של קלאסיקות אבודות - אבל במקום סרט שנושם אהבת סרטים קיבלנו פנטזיה מתאמצת, יומרנית ומאוד לא מרגשת. איפה ספילברג כשצריך אותו איפה.
21. שאטר איילנד, 2010
בסך הכל סבבה אם בחיים לא ראיתם סרט של היצ'קוק. זה בעיניי סיכום הולם למותחן הפסיכולוגי ההיסטרי הזה על פי ספרו של דניס לאהן, שמצליח לערבב לתוך מוסד פסיכיאטרי את הזיכרונות הטראומטיים של אחד ממשחררי ממחנה דכאו, את היעלמותה של אישה שהטביעה את ילדיה, והכי גרוע, את לאונרדו דיפקריו. מארק רופאלו התמיד-סימפטי מנסה לעזור, פה ושם נרשמת סצנה שעושה שימוש אפקטיבי בקדרות של המוסד המדובר ובמיינד-פאק נפשי כזה או אחר, אבל התוצאה היא בסופו של דבר קשקוש מוחלט.
20. קאנדאן, 1997
הכל עשוי נכון בסיפור הזה על חייו של הדאלאי לאמה ה-14, מהצילום של רוג'ר דיקינס - בדרך כלל הגו-טו-גאי של האחים כהן - ועד הפסקול מאת פיליפ גלאס. העובדה שהוא נכתב בידי מליסה מתיסון, התסריטאית של "אי.טי" ומעט מאוד מלבד "אי.טי", הופכת אותו גם לפרט טריוויה שמיש. אבל הקצב זחלני, הנושא לא משאיר הרבה מקום להפתעות - זה הדלאי לאמה, הוא לא הולך להתחיל לירות באנשים - והעניין כולו מעלה בדעתי תיאור נהדר ששמעתי לפני המון שנים, לא זוכר מאת מי ושל איזו יצירה: "זה אחד מאותם סרטי ה'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'".
19. מי זה דופק על דלתי, 1967
סרט הביכורים של סקורסזה, על בטלן ניו יורקי ממוצא איטלקי שמגלה סודות אפלים מעברה של זוגתו, היה גם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם שני אנשים שהפכו לחלק חשוב מהיקום הקולנועי שלו: הארווי קייטל ששיחק בתפקיד הראשי, ותלמה סקונמייקר המבריקה שערכה את רוב סרטיו ואחראית במידה רבה מאוד לסגנון הסקורסזאי. ב"מי זה דופק" אפשר כבר להרגיש את הסגנון הזה - האורבניות המחוספסת, העיסוק בגבריות, הנגיעות הדתיות, לצורך העניין גם הופעות האורח התכופות של אמו, קתרין - וזה לגמרי מתקזז עם הבוסריות המובנת וההתיישנות הבלתי נמנעת של הפרויקט הצנוע הזה.
18. כנופיות ניו יורק, 2002
הציפיות מהסרט הזה היו עצומות. סקורסזה הולך לימי ראשית הפשע המאורגן בניו יורק עם דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי? זה נשמע, במילותיו של אבא שלי, דליקטס. ואכן יש לא מעט סנגוריה ללמד על "כנופיות ניו יורק" - הצילום התמיד-נהדר של מייקל בולהאוס, מבחר מונולוגים זכירים של דיי לואיס - אבל במונחי שורה תחתונה זאת הייתה אכזבה, תחושה של יומרה ללא הרבה כיסוי, וגם רגע שפל ייחודי בקריירה של סקורסזה: שיתוף פעולה ראשון עם הילד המרגיז ההוא, איך קוראים לו, לאונרדו משהו.
17. ניו יורק, ניו יורק, 1977
עם טאץ' נהדר לפסקול ופילמוגרפיה רצופת דוקו-מוזיקלז, ביניהם "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני", "Shine a Light" על הסטונס ו"הוואלס האחרון" על "הלהקה" (The Band, לא הסרט עם "אילו ציפורים"), מפתיע שזה הסרט העלילתי היחיד בקריירה של סקורסזה שעוסק במוזיקה. רוברט דה נירו ולייזה מינלי (הוא סקסופוניסט, היא זמרת) מקסימים בתפקידים הראשיים, האווירה נהדרת, אבל משהו בסך-הכל לא מתחבר לכדי גדוּלה של ממש דווקא בשנים שבהן סקורסזה נראה כמי שלא מסוגל לפספס. קשה לנתק את זה מכך שתלמה סקונמייקר האגדית לא הייתה הפעם שותפה לתהליך; שלושה עורכים אחרים עשו במלאכה, ושלושתם ביחד לא הספיקו כדי להפיח קצב בסרט שעוסק כולו בג'אז.
16. לגעת במוות, 1996
ניקולס קייג' הוא פרמדיק שחוסר היכולת שלו להציל את מטופליו נעשה יותר מכפי שהוא מסוגל לשאת. פול שרדר כתב את הסרט המאוד ניו יורקי הזה שיש בו משהו מהרוח של "נהג מונית", אבל אין בו הרבה ייחוד משל עצמו. לראיה, אני מנסה להיזכר בסצנה או ברגע שנשתמרו בזיכרון, לא מצליח לחשוב אפילו על אחד כזה ודי משוכנע שלא עישנתי בשעתו שום דבר שמסביר את זה. אבל מה, זה עדיין אחד התפקידים הנורמליים האחרונים של מר קייג'.
15. הפיתוי האחרון של ישו, 1988
אם אתם ישישים מספיק, אולי אתם זוכרים את המחאה שעורר הסרט הזה: סיפור חיי ישו בגרסה שלא מסתדרת עם הברית החדשה בכמה צמתים קריטיים הרגיז רבים בעולם הנוצרי (וגם בישראל: הוא נפסל כאן בתחילה על ידי הצנזורה, ורק עתירה לבית המשפט הביאה אותו לאולמות הקולנוע). התוצאה הייתה מסעירה פחות מהבלגן, וכמו כל הסרטים הדתיים/ רוחניים של סקורסזה לקתה באורך מופרז (164 דקות), אבל הסרט שהקפיץ את הקריירה של ווילם דפו הציג את מושיעם באופן האנושי והנגיש ביותר שראינו אי פעם, לא כולל "בריאן כוכב עליון" כמובן. על התסריט, עיבוד לרומן מאת ניקוס קאזאנצאקיס, חתום גם הפעם פול שרדר.
14. פסגת הפחד, 1991
הרימייק הזה לקלאסיקה מ-1962 הוא בוודאי לא מהסרטים העמוקים בפילמוגרפיה של סקורסזה, מה גם שהתפקיד של דה נירו גובל בקריקטורה (ואכן היה מושא לכל מיני טייק-אופים ורפרנסים משועשעים, בעיקר סביב סצנת ה"אני עושה כושר בכלא ויש לי ציורים על הגב"), אבל זה גם מותחן מאוד אפקטיבי עם סצנת שיא ששייכת ישר לקאנון הסקורסזאי: מקס קיידי (דה נירו) ניצב מול הבת הקטינה (ג'ולייט לואיס) של שנוא נפשו (ניק נולטי), ואף אחד באולם לא מעז לנשום מרוב לחץ שהנה-הנה הוא אונס אותה. לצל"ש נפרד ראוי הפסקול, עיבוד של אלמר ברנסטין למוזיקה שכתב לסרט המקורי ברנרד הרמן, המלחין הקבוע של אלפרד היצ'קוק ומי שהלחין עבור סקורסזה את "נהג מונית". בכלל, הסרט כולו היצ'קוקי בעשייתו ובווייבו, ובניגוד ל"שאטר איילנד" זה בהחלט לזכותו.
13. צבע הכסף, 1986
בחלק הזה של שנות ה-80 ראינו לא מעט Star vehicles - סרטים שמקבלים אור ירוק ספציפית כדי לקדם קריירה של כוכב עולה - שנתפרו למידותיו של טום קרוז. ואם ב"איש הגשם" הצליח קרוז לגנוב את ההצגה (או לפחות כמה וכמה סצנות) מדסטין הופמן, הרי ש"צבע הכסף" הוא הסרט שבו פול ניומן הראה לילד החדש בשכונה מי הבוס. ובינינו, אני די משוכנע שזה בדיוק מה שסקורסזה רצה שיקרה כשהוא ליהק את השניים האלה לתפקידי המנטור-חניך.
החזרה של ניומן לתפקיד אדי פלסון, שחקן הביליארד שהעניק את שמו לסרט האדיר מ-1962 (כלומר את שמו העברי, במקור זה "The Huster"), היא אחת הדרכים האלגנטיות והאינטליגנטיות שראיתי אי פעם להחיות דמות אהובה; הצילום של מייקל בולהאוס הוא כרגיל גם וירטואוזי וגם תפור פשוט בול על האנרגיות של סקורסזה (ושל סקונמייקר); והתספורת של קרוז גורמת לי לתהות אם איזשהו צופה בן זמננו יצליח לקחת ברצינות את סיפור החניכה הזה.
12. השתולים, 2006
אם רק המקור ההונג-קונגי ("דרך ללא מוצא") לא היה כל כך הרבה יותר טוב. אם רק ג'ק ניקולסון היה מגיע לתפקיד הגנגסטר קצת פחות שרוף. אם רק סקורסזה לא היה בא בילט-אין עם רכסי הציפיות של סרטי הפשע הקודמים שלו. אם רק כל אחד אחר, לרבות גראוצ'ו מרקס ונטע ברזילי, היה מגלם את הדמות של לאונרדו דיקפריו.
"השתולים" הוא ללא ספק אחד הסיפורים הטובים שיצא לסקורסזה לביים: המשחק בין שתי החפרפרות, הסמוי שהושתל בין הגנגסטרים והפושע שנשלח לבית הספר לשוטרים (בהתאמה דיפקריו מאט דיימון), מספק את כל המתח הדרוש ועוד קצת. תפקידי המשנה מתפוצצים מרוב כישרון עם הופעות פשוט נפלאות של מארק וולברג, מרטין שין, ורה פרמיגה ואלק בולדווין - אבל איכשהו הכל קצת צעקני מדי, קצת אובר דה טופ, קצת מרוצה מעצמו.
11. הזאב מוול סטריט, 2013
בעיניי זה סרט-אח של "השתולים" בלפחות שני מובנים: גם הוא נראה כמו יצירה של במאי שהתאהב בחומר של עצמו, וגם הוא צעקני ואובר דה טופ. מצד שני, זאת הפעם היחידה בהיסטוריה של השת"פ עם דיקפריו שבה סקורסזה ליהק אותו לתפקיד היחיד שהוא באמת כשיר לגלם: דושבג הדושבגים.
תראו, אני אובייסלי לא עיוור ליתרונות של "הזאב". הוא מצחיק, הוא מרושע, הוא אנרגטי וההופעות של ג'ונה היל ומרגו רובי שוות צפייה בזכות עצמן. אבל זה גם סרט נורא מתאמץ: סגנונית-קולנועית הוא רוצה (ולא מצליח, בדיוק כמו שאף סרט אחר של אף אחד אחר מעולם לא הצליח) להיות יותר "החבר'ה הטובים" מ"החבר'ה הטובים", ואווירתית-וייבית הוא קומדיה שחורה שלוחצת חזק מדי הן על הצד הקומי והן על הצד השחור. זוכרים את הסצנה שבה ג'ורדן בלפורט (דיקפריו), שפוך מרוב סמים, מנסה שעה להתנייע ללא יכולת לזוז? אז כל הבעיות של הסרט מתנקזות לטעמי לתוך הרגע המופרך הזה.
10. אליס לא גרה כאן יותר, 1974
הסרט היחיד של סקורסזה שבמרכזו ניצבת במובהק דמות נשית - אלן בורסטין כאלמנה שלוקחת את בנה למסע אל מערב ארה"ב בחיפוש אחר איזשהו פרק ב'. האג'נדה המקורית היא החייאה של קריירת שירה שפעם הייתה לה; העניינים נעשים מורכבים ואישיים יותר כשהיא פוגשת חקלאי (כריס כריסטופרסון) שנראה הכי מלח הארץ, אבל מביא איתו שק של בעיות. לא סרט מושלם, אבל דרמה אנושית קטנה מהסוג שכמעט ולא קיים בפילמוגרפיה הסקורסזית, והטיפול העדין שלו בחומרים האלה עורר טעם של עוד שמעולם לא קיבלנו.
9. קזינו, 1995
בדיוק כמו "החבר'ה הטובים", רק פחות טוב בכל אספקט אפשרי. זה הסיפור של "קזינו". כן, גו' פשי פשוט ענק כאן. ודה נירו נהדר, רגוע, לא מנסה להוכיח כלום לאף אחד. והסיפור סוחף. ויש שחקנית (שרון סטון) שמצליחה לגנוב לא מעט סצנות מהקאסט הכל-גברי. והאלימות הגרפית משובבת נשף (סצנת המלחציים!). ועדיין, מה לעשות שהסרט על ימי השליטה של המאפיה בלאס וגאס נראה כמו ההמשך הפחות מוצלח של יצירת מופת.
8. עידן התמימות, 1993
בהוליוודית קוראים לזה "סרט תחפושות", ו"עידן התמימות" אכן מתפנן על הסטייל ועל הגינונים של החברה הגבוהה בניו יורק של המאה ה-19, אבל העיבוד לספרה זוכה פרס הפוליצר של אדית וורטון הוא כל כך הרבה יותר מזה. לטעמי זה אחד הפיצוחים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים של אחת התמות המשומשות בכל הזמנים: אהבה נכזבת.
דניאל דיי לואיס, וינונה ריידר ומישל פייפר נותנים כאן הופעות נהדרות, בולהאוס הוא בולהאוס וסקונמייקר היא סקונמייקר, אבל מה שמייחד כל כך את הסרט הזה בתוך גוף העבודות של סקורסזה הוא תעצומות הרגש. כלומר נכון, סקורסזה אינו קובריק - רוצה לומר, לאיש יש לב פועם בחזהו - אבל שום דבר שהוא עשה עד אז לא הכין, לפחות אותי, לסצנת הסיום קורעת הלב שהכוכבת האמיתית שלה היא קרן שמש שנשקפת מחלון פריזאי. לא אפרט כאן יותר למקרה שטרם הספיקותם ובא לכם לצפות ללא חשש ספוילר, אבל כדי להוכיח שזה לא רק אני יצוין שהכיכר שבה צולמו הסצנה והקרן הפכו לפחות לתקופה מסוימת למוקד של עלייה תיירותית לרגל.
7. מלך הקומדיה, 1982
לגמרי התחרפנתי השנה כש"ג'וקר" לקח את העלילה של "מלך הקומדיה", עשה לה קופי-פייסט, הכריז שזה סיפור האוריג'ין שממנו צמח הנמסיס של באטמן ועשה מיליארד דולר. בהפוך על הפוך, זה לפחות סיפק המון תשומת לב מחודשת לסרט שלא משך מספיק ממנה כשיצא לאקרנים.
מוזר שרוברט דה נירו לא הצליח דווקא בתפקיד של סטנדאפיסט להביא את האיכויות הקומיות שיצאו ממנו בשנים הבאות ובסרטים הבאים, אבל זאת אחת המכשלות הבודדות של היצירה הנהדרת הזאת. דה נירו הוא רופרט פפקין, קומיקאי שמחפש הזדמנות לפרוץ; ג'רי לואיס הוא מנחה הלייט נייט הנערץ עליו ומי שלא ממש סופר את פפקין; וטוב, ראיתם את "ג'וקר", אתם כבר יודעים לאן זה הולך.
ברצינות ובלי להגיד מילה נוספת על "ג'וקר", "מלך הקומדיה" לא נופל בכלום מ"רשת שידור" של סידני לומט או מ"להיות שם" של האל אשבי בכל הנוגע לטיפול סאטירי במה שנקרא תרבות הרייטינג. הגיע הזמן שהוא יקבל את הכבוד הראוי לו, בטח אחרי שלא משנה איזה סרט נורא מצליח שיצא השנה גנב לו את הצורה.
6. שיגעון של לילה, 1985
קומדיה שחורה, שטותניקית במידה, לא בדיוק קלאסיקה במובן המקובל - ועדיין, לטעמי אחד הסרטים השלמים והמושלמים ביותר של מרטין סקורסזה. זה מתחיל בדייט של פול (גריפין דרן) ואחת מהבוהמה בשם מרסי (רוזנה ארקט), ומידרדר מהר מאוד לתוך מסע לילי מצחיק מאוד והזוי מאוד בחלקים היותר פרינג'יים של ניו יורק.
אני מנסה להסביר לעצמי ולכם את הדירוג הגבוה של הסרט הקטן הזה, וכנראה שזה בדיוק העניין: בפילמוגרפיה רצופת ארוך מדי/ יומרני מדי, "שיגעון של לילה" בולט כסרט בלי שנייה מיותרת (רק 97 דקות), נטול פרטנזיות, טריפ קולנועי נטו. וזה כנראה הסרט היחיד של סקורסזה מאז "רחובות זועמים" ועד היום שאפשר להגיד עליו את כל הדברים האלה, אז מ.ש.ל.
5. האירי, 2019
כל הטיעונים בביקורת המלאה.
4. רחובות זועמים, 1973
אנחנו נכנסים עכשיו לרצף של שלוש יצירות מופת על-זמניות שביום אחר אותי הייתי מסדר אותן אחרת בכל הנוגע לדירוג הפנימי, אבל הן תמיד היו תופסות את מקומות 2-4.
"רחובות זועמים" הוא הסרט שבו התגבשה בבת אחת הזהות הקולנועית של סקורסזה, החל באזור המחייה הטבעי שלו - היומיום של גנגסטרים מהדרג הבינוני/ נמוך/ ממש נמוך, רצוי עם מבטא איטלקי - וכלה בגלריית השחקנים (רוברט דה נירו בתפקיד שבעצם הגדיר את הקריירה שלו, הארווי קייטל בתפקיד שכנ"ל). הסיפור הפשוט הזה על פושע סוג ד' שמנסה לעלות בסולם הסוגים הוא עדיין מאסטרפיס של קצב (וזה עוד בלי סקונמייקר; העורך הוא סידני לוין), של משחק, של פסקול. זה בית ספר לקולנוע, תת-סעיף דל תקציב, וזה כמעט לא נתפס כמה יפה הוא הזדקן.
3. נהג מונית, 1976
הסרט השני ש"ג'וקר" שאב ממנו השראה, אם לנסח את בעדינות, היה ונותר יצירת מופת אמריקאית. דה נירו כטרוויס ביקל, "האיש הבודד של אלוהים" ומי שיהפוך מעוד חייל משוחרר למולטי-רוצח - זאת ועידת פסגה של כישרון עם תסריט מושלם מאת פול שרדר, הופעות פשוט בלתי נתפסות של כל הקאסט - בכלל זה ג'ודי פוסטר בת ה-13, בתפקיד שגרם לברנש בשם ג'ון הינקלי לא רק להתאהב בה אלא גם לירות בנשיא ארה"ב רונלד רייגן "כדי להרשים אותה" - והמוזיקה ההיא של ברנרד הרמן, שבאופן איכשהו הולם הייתה אקורד הסיום המילולי של הקריירה שלו ושל חייו. אין דברים כאלה, אין סרטים כאלה.
2. השור הזועם, 1980
אם היו מכריחים אותי ליצור רשימה של ההופעות הגדולות בתולדות הקולנוע, אני די בטוח שרוברט דה נירו היה ניצב בראשה בתפקיד ג'ייק לה מוטה, המתאגרף שהסב לעצמו ולאהוביו אפילו יותר נזק משעשה ליריביו. רשימה של עבודות הצילום והעריכה הגדולות? מייקל צ'פמן ותלמה סקונמייקר בעמדת זכייה, מינימום פיינל פור. בכלל, כשפורטים את הביופיק של לה-מוטה לפרטים ולפרוטות, יוצא ש"השור הזועם" הוא בקלות אחד הסרטים הגדולים שנעשו אי פעם. זה רק כשמסתכלים על סך החלקים שיוצא שהוא מפסיד כאן את הכתר - הגם שלא בנוקאאוט אלא בנקודות.
1. החבר'ה הטובים, 1990
אם הייתי צריך לבחור סרט אחד בלבד וללמד דרכו את הקולנוע כולו - כתיבה ובימוי, צילום ומשחק, עריכה וסאונד - הייתי הולך על "החבר'ה הטובים" בלי לחשוב פעמיים.
אני יודע בעל פה את הסרט הזה. לא רק במובן של לשנן את הדיאלוגים ואת הקריינות; כל קאט של תלמה סקונמייקר וג'יימס קוויי, כל תנועת מצלמה של מייקל בולהאוס, אני יכול לסמן לכם את הביט שהם יושבים עליו בעיניים עצומות. יש עוד סרטים שעשויים לכדי שלמות, אבל "החבר'ה הטובים" הוא אחד הבודדים שעשויים לכדי לכידות. בדיוק אותה אנרגיה עצבנית שורה על בולהאוס ועל סקונמייקר ועל ג'ו פשי ועל ריי ליוטה; זאת אנרגיה שמרטין סקורסזה הביא איתו ללא מעט סרטים, אבל רק מהתסריט שהוא כתב במשותף עם ניקולס פילג'י (על פי ספרו של האחרון, "Wiseguy") נוצר משהו כל כך הוליסטי. כל כך מסונכרן עם עצמו. היה לי מורה לקולנוע שנהג להטיף על "קשר בין צורה ותוכן", וזאת בדיוק הנקודה: הסיפור והאופן שבו הוא מסופר חד הם. זה המופת של היצירה הזאת.
"השור הזועם" ו"האירי" מרגשים יותר. "שיגעון של לילה" מצחיק יותר, ו"נהג מונית" מפעים יותר. אבל "החבר'ה הטובים" הוא בשבילי כל מה שאני אוהב בקולנוע, והוא נשאר כזה גם שנייה לפני שימלאו לו 30.
ביום שישי ה-13 משלימים את אחד הסרטים המיוחדים של השנה
סדרת המפגשים "יושבים בחושך עם תומר קמרלינג" נמשכת, ובשישי הבא (13.12) יוקרן במסגרתה אחד הסרטים הטובים שיצאו השנה, אבל מעולם לא הוקרן מסחרית בישראל: "אמנות ההגנה העצמית" בכיכובו של ג'סי אייזנברג, על גבר צעיר שחווה תקיפה אלימה, הולך ללמוד קראטה ומוצא בשיעורים יותר משחיפש. לפני הסרט ידבר המבקר שלנו על גברים, סרטים ומה שביניהם, ולהערכתנו גם ישחיל מילה רעה על "ג'וקר". כל זה קורה בסינמטק הרצליה החל ב-21:00, כרטיסים ופרטים מלאים מחכים לכם כאן.