וואי וואי, איזה כיף של סרט! לפני כל התקטננות של מבקרי קולנוע, לפני כל התייחסות לדברים (הנכונים והמאוד לא נכונים) שנאמרו עליו בשבוע-שבועיים האחרונים, "חורשות את הלילה" מצחיק וזורם ופאן שאין דברים כאלה. עם שם עברי מהגיהינום. והשוואות שממש לא מחמיאות לו. והפצה מפוקששת. אוף נו, אבל אמרתי שנחכה עם ההתקטננויות.
מולי (ביני פלדסטין הנהדרת, פשוט נהדרת) ואיימי (קייטלין דבר) הן BFFיות מושלמות. אחת רק מתחילה משפט, השנייה כבר יודעת איך יסתיים כל הפרק. והן אפילו לא הפכים כמצופה: שתיהן מאוד אינטליגנטיות, מאוד מודעות לעצמן, מאוד חסרות ביטחון, מאוד - כשמו המקורי של הסרט - Booksmart, ביטוי שבהחלט אפשר לתרגם ל"חרשניות", אם כי זה מפספס את הקונטרה ל-Streetsmart. וזה כל הסיפור פה: השתיים האלה יודעות המון, קוראות המון ומצטיינות המון, אבל אין להן מושג מהחיים שלהן. למזלן הן מספיק נבונות כדי לדעת את זה, וביום (ובלילה, דגש על הלילה) האחרון של התיכון הן מחליטות לצבור קצת מושג. לצאת, להשתולל, אולי לעשות סופסוף צעדים אקטיביים בכיוון של חיי אהבה.
באותו עניין, הבדל אחד משמעותי בין השתיים הוא הנטייה המינית: מולי סטרייטית ככביש הסרגל, איימי מחוץ לארון כבר שנתיים. אבל הן שוב דומות כשבוחנים את הפרקטיקה של הנטיות הללו, כי אין כזאת. האם הלילה האחד הזה יהיה ההזדמנות של שתיהן להשיג גם קצת, נו, ובכן?
"חורשות את הלילה" - אוקיי "פורום פילם", הן חרשניות וזה מתרחש בלילה, זה עדיין לא תירוץ - הוא סרט נשי אקרוס דה בורד. זה הכוכבות, זה התסריטאיות - יש ארבע מהן, עם קרדיט מרכזי לקייטי סילברמן ("הבוס שלי בדייט") - ובראש ובראשונה הבמאית אוליביה וויילד. כלומר, זה תמיד בראש ובראשונה מי שחתום על הבימוי, אבל העובדה שמדובר בסרט הביכורים של וויילד כבמאית היא כמעט בלתי נתפסת. למעט סצנת אנימציה אחת, מיותרת כמו שביל אופניים במדבר, וויילד פשוט עושה הכל נכון. לסרט שלה יש קצב נפלא (קרדיט לחברת צוות נוספת, העורכת ג'יימי גרוס), לוק מהוקצע (קרדיט לצלם ג'ייסון מקורמיק, הגבר היחיד בתפקיד בכיר בהפקה הזאת), ומפתיע מכל הוא מה שנעדר מהסרט: תחושה של מאמץ.
נאמר על "חורשות את הלילה" שהוא קול של דור, וזה בהחלט נכון: כמו "קלולס" לניינטיז, כמו "באה בקלות" לעשור הקודם, הסרט הזה מצליח לתפוס בדיוק את רוח הזמן. זה דבר שקורה אחת לכמה שנים בסרטי נוער/תיכון, אבל בהינתן שהעושים במלאכה הם באופן טבעי בגירים, תמיד דרוש נס כדי שזה לא ייראה כמו ניסיון של דוד מביך - או במקרה הזה דודה מביכה - להתחבר ל"צעירים של ימינו". בגיל 35, אחרי קריירה כשחקנית שבעיניי הייתה תמיד קצת מפוספסת, וויילד נכנסת במובן מסוים ובנונשלנטיות כמעט פושעת למשבצת שמילאה טינה פיי ב"ילדות רעות": המבוגרת האחראית-אך-המחוברת (פיי אמנם כתבה ושיחקה ואילו וויילד מביימת ולא משחקת, אבל עדיין. וחוץ מזה אמרנו בלי התקטננויות!).
אמרתי שאומרים המון דברים על "חורשות את הלילה", ומה שבולט במיוחד הוא היחס ההפוך בין גודלו של הסרט לעיסוק התקשורתי בו. אתקצר: בעוד שיש קולות המכתירים אותו ל"סופרבאד" נשי-מודרני, עם ובלי קשר לעובדה שפלדסטין היא אחותו של ג'ונה היל, בארה"ב מדברים על הסרט ככישלון חרוץ של חברת ההפקה "אנאפורנה" ומציינים את התוצאות החלשות שלו בקופות, הכנסות של תשעה מיליון דולר בלבד בארבעת ימי ההפצה הראשונים באמריקה. וויילד מצידה צייצה ל-1.7 מיליון העוקבים שלה בטוויטר שירוצו לקולנוע כי "אנחנו נדרסים בידי הכלבים הגדולים (במקור 'Big dogs'). אל תתנו לאולפנים תירוץ למנוע אור ירוק מסרטים שנעשים על ידי נשים ועבורן". אלא שבראש "הכלבים הגדולים" עומד הרימייק של "אלאדין", אז וויילד מצאה את עצמה מול בקלאש של טענות שניתן לסכם כך: מה נסגר איתך, מי קבע שייצוג נשי חשוב יותר מייצוג של מיעוטים אתניים, ש"אלאדין" החדש אכן מצטיין בו.
אני מזכיר כאן את כל הפיתולים האלה כי כל אחד ואחד מהם עושה נזק ל"חורשות את הלילה". ראשית, עניין הייצוג: הגדוּלה של "חורשות" הוא בדיוק בהיותו סרט שמעצים נשים (ולהט"בים) בלי לצעוק "אני מעצים נשים! ולהט"בים!"; חוסר המאמץ שלו ניכר גם בהקשר הזה, וחבל-חבל שדווקא וויילד גורמת לו להישמע כמו תוצר של אג'נדה, שזה מבאס בהגדרה ובטח בהשוואה לאופי של הסרט הספציפי הזה. ולעניין "סופרבאד" - מה אני אגיד לכם, מי שעושה את ההשוואה הזאת פשוט לא ראה מספיק סרטים.
"חורשות את הלילה" הוא שילוב של שתי מסורות קולנועיות (שלוש, אם סופרים תרגומים עבריים מצמררים) שהולכות אחורה לפחות עד שנות ה-70: סרטי "זה היום האחרון של התיכון, הבה נתחרפנה" וסרטי "כל זה קרה בלילה משוגע אחד". המסורת הראשונה אכן כוללת את "סופרבאד", אבל לצורך העניין גם את "אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס מ-1973 וגם את "טריפ נעורים" של ריצ'רד לינקלייטר מ-1993; במסגרת המסורת השנייה נעשו סרטים-למבוגרים שנהפכו לקלאסיקות, כמו "שיגעון של לילה" (מרטין סקורסזה, 1985) סרטי נעורים זניחים אך מהנים ("לילה מגניב", כריס קולומבוס, 1987) וסרטי תיכון לא מוערכים מספיק ("הלילה של ניק ונורה", פיטר סולט, 2008). לצמצם את "חורשות" לאמירה שטוחה כמו "זה סופרבאד עם בנות", אבל גם לאמירה פומפוזית כמו "זה סרט של העצמה נשית שנדרס בידי האולפנים" - זה פשוט להוריד לסרט שמגיע לו שירימו לו. להוריד כי הוא קליל וזה עושה אותו כבד, להוריד כי הוא לגמרי פרֶש וזה עושה אותו "ראינו כבר", להוריד כי במקום להתעסק בבימוי הנהדר של וויילד, מתעסקים בציוץ האידיוטי שלה.
אבל אל דאגה, דוד תומר פה והוא יסדר הכל: רוצו ל"חורשות את הלילה", אידיאלית עם בנותיכם הטינאייג'ריות (שלי הבריזה, אבל תסמכו עליי, עוד אגרור אותה לשבת מולו קיקינג אנד סקרימינג). אתם תיהנו, הן יראו את עצמן ואוליביה וויילד תראה כי טוב ותפסיק להתבכיין. על לא דבר.