אדם מסומם מאוד ומבועת מאוד מתקשר למוקד חירום משטרתי. הוא לא יודע איפה הוא, הוא לא יודע מה קורה איתו, הצילו. אבל עוברות אולי שלוש דקות מסך לפני שאנחנו מבינים שהמתקשר אינו הסיפור: זה מותחן על האיש שעונה לו. שמו אָסגָר הוֹלם, הוא שוטר, אבל בנסיבות שיובהרו במורד העלילה הוא תקוע כרגע על תקן מוקדן. וכשמגיעה שיחה מאדם שנמצא במצוקה אמיתית, אישה בשם איבֶּן, אסגר צריך להחליט אם הוא מסתפק בסמכויות הלא-קיימות שלו כמוקדן או שהוא בכל זאת עדיין שוטר.
"האשמים" הוא סרט של דמות אחת, שחקן אחד ולוקיישן אחד. יש אמנם אנשים סביב אסגר, אבל הם אפילו לא ראויים להגדרה של דמויות משנה. את איבן, שמתפקדת על תקן דמות המשנה הממשית היחידה, אנחנו לא רואים אלא רק שומעים. כך שברוב המוחלט של 85 דקות המסך אנחנו לבד עם אסגר, עם הניסיונות שלו לסייע לה ועם איזשהו חרא גדול ולא-קשור שהוא צריך להתמודד איתו.
אני מעריך שזה עתה התפלגתם לשתי קבוצות מובחנות: מחנה "נשמע מעניין" והקבצת "הייתי בא בכיף אבל בדיוק קבעתי עקירת ציפורניים ללא הרדמה". זה סנטימנט מובן, כי מינימליזם קולנועי זה מהכוסברות של החיים - או שאוהבים או שמתעבים - ובהקשר הזה עליי להודות שאני סאקר של סרטי-הצגת-יחיד. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, כי ברגיל אני אדם של מקסימומים, אבל הרקורד מדבר בעד עצמו. "להתחיל מחדש" (טום הנקס), "לוֹק" (טום הארדי), "ברונסון" (שוב הארדי), "הכל אבוד" (רוברט רדפורד), "מים לא שקטים" (בלייק לייבלי), "דואל" (דניס וויבר), "ירח" (סם רוקוול): לכל אחד מהסרטים האלה, שיש בהם רק שחקן אחד לפחות במובן המהותי של המילה, התחברתי באופן ממש מוחלט. אז כנראה אין פלא שהתחברתי גם לסרט הדני החדש הזה, ומצדי אתם רשאים להסיר לו חצי כוכב על סעיף מבקר מוטה. אבל על הארבעה האחרים אני חד-משמעית מתחייב.
זה סרט הביכורים של הבמאי גוסטב מולר, אבל בכוכב שלו, יאקוב סדרגרן, נתקלתי לא מעט בעבר, והוא קנה אותי לנצח במותחן המטורלל "Terribly Happy" של הנריק רובן גץ מ-2008. סדרגרן מגלם שם דמות שנראית בדיעבד כמו חזרה גנרלית של "האשמים" - שוטר שהוגלה מקופנהגן לאחר שחווה התמוטטות עצבים ונשלח לעיירה רק כאילו-שקטה. כתבו על הסרט ההוא (ובצדק) שהוא מזכיר את "פארגו" ואת "רציחות פשוטות" של האחים כהן ואת "טווין פיקס" של דיוויד לינץ', ואני די משוכנע שהוא סידר לסדרגרן את הג'וב ב"האשמים".
אם לדבר על סרטים שגם אנשים בלתי סקנדינבים ראו, אז רוחו של "השיחה" - יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה מ-1974, אותה שנה שבה הוא נתן לו סרט קטן בשם "הסנדק 2" - מרחפת מעל "האשמים". זה השימוש בסאונד כמקדם עלילה, זאת ההתחרפנות של המאזין לנוכח הדברים הרעים שהוא יכול לשמוע אבל לא לראות ובוודאי שלא לעשות שום דבר בקשר אליהם, וזה שוב "השיחה" שעלה בדעתי כשמולר חשף את הטוויסט המרכזי בעלילה. עכשיו, תראו מה זה: מצד אחד ראיתי את הטוויסט בא מקילומטר, ומצד שני הסרט רק מרוויח ממנו, רק נעשה עמוק יותר.
יש סרטים ששמותיהם פשוט נולדו להיות שמותיהם, ו"האשמים" הוא פגיעה בול בתמה של מולר. בשלב הזה בטח שמתם לב שאני לא משחרר מילה על העלילה, וזה כי פשוט אי אפשר לעשות את זה ללא חשש ספוילר, אבל את זה נדמה לי שאפשר לומר: "האשמים" הוא יצירה מהודקת מאוד ומותחת מאוד על אשמה ועל האשמה, על דעות קדומות ועל החטא הקדמון של לחשוב שאתה חכם גדול דווקא כשרוב המידע נסתר (במקרה הזה מילולית) מעיניך. הוא ריגש אותי עד דמעות (שוב מילוליות) ביותר מסצנה אחת, ולאחר שצפיתי בו הוא התעורר ביחד עם התודעה שלי שלושה בקרים ברציפות, אז בעצם קבלו תיקון - אני רוצה את החצי כוכב שלי בחזרה.
אסיים בנימה אישית: כוס אמק. כל החיים אני המבקר ההוא שמתלהב מסרטים הוליוודיים, וכבר שבועיים אני משפריץ פה ניטים על המועמד הפולני לאוסקר ועל סרט דני עם שחקן אחד. אני מתעקש שזה בגלל השנה האיומה של הקולנוע דובר האנגלית ולא כי נהייתי פלוץ זקן, אבל אל אלוהים, מה אם זה ההפך?