זה היה צפוי לפחות סטטיסטית, זה קרה בעבר לפחות שלוש פעמים, ועדיין מוזר לי לכתוב את זה: אולפני מארוול הוציאו סרט לא טוב. ל"נצחיים" יש את הרגעים שלו - ואת הדמויות שלו, ואת הבדיחות שלו - אבל הוא ארוך מדי, דברני מדי, בעיקר מסובך מדי. ומסובך זה ההפך מכיף, וכל הקטע של מארוול זה כיף, אז זהו: לא סרט רע, אבל בהחלט לא סרט טוב.
אנחנו זמן קצר אחרי "הנוקמים: סוף המשחק", אבל הסרט החדש מתקיים כמעט כולו בעולם משלו. אנחנו למדים שגזע חוצני אלמותי בשם "השמימיים" יצר לפני אלפי שנים את "הנצחיים": גיבורי-על שהושארו על כדור הארץ כדי להילחם ב"סטיות", מפלצות דמויות דינוזאור עם אג'נדה אנטי אנושית. הנצחיים חשבו שאחרונות הסטיות נכחדה לפני 500 שנה, אבל עכשיו מתברר שממש לא, ובכלל - שכל האמיתות של חייהם אינן ממש אמיתות.
עם שמימיים, נצחיים, סטיות, נקודות מפתח בהיסטוריה האנושית וגלריה של עשר דמויות ראשיות, הסרט הזה עמוס. נכון שגם "סוף המשחק" ו"מלחמת האינסוף" היו עמוסים, ומשמעותית יותר ארוכים, אלא שהאפקט המצטבר בשניהם היה של עושר עלילתי ודרמטי, ואילו האפקט של "נצחיים" הוא ייבוש. הסרט מדלג בין צירי זמן ללא צורך ממשי, מייצר עודף של עלילות משנה וכל הזמן עסוק בלהסביר דברים, החל בכתובית פתיחה שמנסה לעשות סדר בתמונה הגדולה וכלה בסצנות שלמות שמוקדשות לעניינים של רקע היסטורי ו/או אישי. את המצב מצילות כמה (וכמה) בדיחות טובות וקונפליקטים מוצלחים, אבל ככל שהסרט נוקף מתברר שיש לו בעיה נוספת: גלריית הדמויות שלו בנויה לגמרי עקום.
ריצ'רד מאדן הוא איקריס בעל הכוחות הסופרמניים (כאילו, אחד לאחד. יש על זה אפילו בדיחות שמכניסות לראשונה דמויות של המתחרה די.סי לסרט של מארוול); ג'מה צ'אן היא סרסי (כוח על: שליטה בחומר); קומייל ננג'יאני הוא קינגו (שליטה בכוח הקוסמי, וגם הסרט לא ממש מבהיר מה זה כולל); לורן רידולף היא מאקארי בעלת מהירות-העל (וגם גיבורת העל החירשת הראשונה); בריאן טיירי הנרי הוא פסטוס, שכוחו בהמצאות טכנולוגיות; סלמה הייק היא מנהיגת הנצחיים אייג'ק; ליה מקיו היא ספרייט, אמנית אשליות וצעירה לנצח; דון לי הוא גילגמש בעל הסופר-כוח; בארי קיוגן הוא דרואיג בעל השליטה במחשבות; ואנג'לינה ג'ולי היא הלוחמת-אלה תנה. אלה הם הנצחיים, את הסרט ראיתי אתמול, ועכשיו נזקקתי לגוגל כדי לכתוב מי זה מי - ולא רק כי יש כל כך הרבה מהנצחיים האלה, אלא גם כי חלקם לא משאירים שום רושם זכיר.
הבמאית-תסריטאית קלואי ז'או עשתה עד היום סרטים קטנים מאוד - למשל "הרוכב" הנהדר, למשל "ארץ נוודים" המעוטר והפחות מוצלח - ונדמה לי שהגודל והגודש של "נצחיים" היו בעוכריה. לראיה, שתי הדמויות הביי-פאר פחות מעניינות, איקריס וסרסי, זוכות לזמן מסך מופרז לגמרי. מנגד, פסטוס וספרייט המעניינים מקבלים פירורים. אותו הדבר נכון לגבי קיט הרינגטון בתפקיד דין וייטמן, בן הזוג של סרסי; הוא מכניס משהו אנושי תרתי משמע לסרט המעט מאובן הזה, אבל לא מקבל מספיק דקות מסך כדי שזה יהיה אפקטיבי. אלא שבעיית-העל כאן אינה של חלוקה פנימית אלא של הפרזה, של "תפסת מרובה" שמשתלט על כל הסרט.
עניין נוסף שמשתלט על "נצחיים" הוא הפרשנות של מארוול ותאגיד-האם דיסני לדרישות הייצוג האתני, המגדרי וכיו"ב. ובעוד שיש מה לומר לזכות הנשיקה הלהט"בית הראשונה של מארוול, הסרט עסוק כל כך בעניינים האלה שלפחות בשני מקרים מצאתי את עצמי צוחק בקול רם מרוב "רגע רגע תראו תראו יש לנו כאן עוד קבוצה מוחלשת" - ולפני שתגידו שזה כי אני בומר, אוסיף שבשני המקרים נקרעה לידי מצחוק בתי בת ה-15, יצור כל כך woke שלא פלא שיש לה בעיות שינה.
תראו, לא סבלתי ב"נצחיים". אני חושב שבדירוג הפנים-מארוולי הוא סרט טוב יותר מ"פנתר שחור", מ"ת'ור: העולם האפל" ומ"הענק הירוק", והוא הצחיק אותי בקול רם גם במקומות שהוא כן התכוון לזה. אבל בהינתן שז'או לא מצליחה לייצר שום דבר מסעיר במחלקת האקשן ושום דבר מלהיב במחלקת האפקטים, שיש כאן לפחות חצי שעה מיותרת ושריצ'רד מאדן פשוט בלתי נסבל, פסק הדין הוא שאין שום סיבה מיוחדת לצאת מהבית בשביל השעתיים וחצי האלה (+ מסכת קורונה + משקפי תלת ממד למי שחוגג). וגם "אפשר לראות" חמצמץ על סרט מהיקום הקולנועי של מארוול זה משהו שמוזר לי לכתוב.