במעוזים הגיקיים של הרשת מורגש בחודשים האחרונים באזז מוצדק סביב סרט האימה הקומי "Prevenge", שהופק ב-2016 ועשה סיבוב פסטיבלים לפני שהופץ השנה מסחרית במולדתו, בריטניה. זה סרט הביכורים של אליס לואו ובעצם וואן וומן שואו – לואו היא הבמאית, הכותבת והכוכבת של המעשייה הזאת על אישה שהתינוקת שבבטנה דוחפת אותה לסדרת מעשי רצח.
כמשתמע משמו, "Prevenge" הוא סרט נקמה; לא אחשוף כאן מי משלם על מה, אבל זה לא שהגיבורה, רות', סתם שומעת קולות שאומרים לה לרצוח ופשוט באים במקרה מהבטן ולא מהראש. מצד שני, לואו – תחת כל הכובעים שהיא חובשת – ללא ספק מתענגת על האנלוגיה שנוצרת כאן בין הריון וסכיזופרניה או לצורך העניין דיבוק. הנה אישה צעירה, אינטלגנטית ודעתנית שכל מעשיה מוכתבים בידי קול שרק היא שומעת, וכל זה קורה לה בזמן שהרופאה שלה מזכירה לה השכם והשכב – הדבר היחיד שחשוב עכשיו זה התינוקת.
"Prevenge" הוא סרט הביכורים של לואו ויש בו מידה של בוסריות, אבל הוא מתוק ומרושע בדיוק כמו שהוא נשמע. ואם ניקח זום אאוט לתמונה הגדולה, נראה שהוא חלק מטרנד קולנועי שצובר תאוצה בשנים האחרונות: סרטי אימה שהם לא רק יצירות של נשים, אלא שהפחדים שהם משחקים עליהם באים מתוך הפסיכולוגיה והביולוגיה הנשית.
סרטים שכדי לצפות בהם יש צורך בקיבה - ולא ברחם
השידוך בין נשים ואימה אינו חדש בשום אופן; הוא הולך אחורה לפחות עד 1818, השנה שבה מארי שלי פרסמה את "פרנקנשטיין" (בעילום שם, רק כעבור חמש שנים יצאה מהדורה חתומה). גם בקולנוע אין הרבה חידוש בזה שנשים מביימות אימה: אידה לופינו ביימה כבר ב-1953 את קלאסיקת הפילם נואר "הטרמפיסט", ואם נהיה אנאליים ונחליט שהוא יותר מותחן פסיכולוגי מסרט אימה, אז קתרין ביגלו ("מטען הכאב") ביימה כבר ב-1987 את סרט הערפדים "Near Dark". שנתיים אחריה עיבדה מארי למברט את "בית קברות לחיות" של סטיבן קינג, ואילו את "סופו של פרדי", הסרט האחרון בסדרת "סיוט ברחוב אלם" (1991), ביימה רייצ'ל טלאליי. עוד קודם, בשנות ה-70 וה-80, נשים ביימו בי-מוביז על גבול האימה-סקספלויטיישן (ברברה פיטרס את "Humanoids from the Deep", דוריס ווישמן את "A Night to Dismember", ויש דוגמאות אחרות וזניחות לא פחות). פאסט פורוורד לשנת 2000, ומותחן האימה הכי מדובר של השנה – "אמריקן פסיכו" – הוא עבודה של הבמאית מארי הרון.
בזמן שנשים ביימו אימה, כולל מהסוג שיועד מלכתחילה לגברים בלבד, הז'אנר עצמו נגע שוב ושוב בחוויה הנשית והאמהית. סדרת "הנוסע השמיני" התחילה עם יצור קטן שגדל אצלך בבטן על תקן ספק-מטאפורה, אבל עם כל פרק הלכה עוד צעד פרוורטי עם האנלוגיה המתבקשת להריון וללידה; כמעט שני עשורים קולנועיים אחורה, "פסיכו" עשה זהב קולנועי וקופתי מיחסי הבן-אם הכי חולים שנראו על המסך עד אז (ואולי גם מאז); איפשהו באמצע, "קארי" של בריאן דה פלמה על פי סטיבן קינג הציג גיבורה שהכוחות העל-טבעיים שלה באים יד ביד עם התעללות דתית-מינית מצד אמה.
אז במאיות באימה זה לא חדש ונושאים נשיים/ אימהיים כבסיס לסרטי אימה זה אפילו יותר ישן. מה שחדש – מה שלכאורה היה צריך לקרות מזמן – זה גל של סרטי אימה של נשים על נשים. אבל לא *ל*נשים, או לפחות לא במובהק, ולדעתי זה חלק מהקסם: אלה סרטי אימה לכל דבר. כדי לצפות בהם יש צורך בקיבה, לא ברחם.
אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה הקולנועית האחרונה היה בדיוק כזה: התגובות הקיצוניות ל"Raw" הצרפתי-בלגי של ז'וליה דוקורנו - בין היתר דיווחים על צופים שהתעלפו בהקרנה שלו בפסטיבל קאן, סידרו לסרט הקטן הזה סיקור תקשורתי בלי פרופורציה לתקציבו או לצורך העניין להפצתו; הוא הוקרן בעיקר בפסטיבלים. חבל שמעטים כל כך זוכים לצפות בו, כי מצד אחד הוא לא כזה קיצוני כמו שעשו ממנו ומצד שני הוא פגז של סרט. ולטעמי, לפחות חלק מפגזיותו נובעת מזה שהוא כאילו על תלמידת וטרינריה שמפתחת הרגלים קניבליים, אך בעצם על הפרעת אכילה. או ליתר דיוק, סרט על בחורה שאוכלת בשר אדם ומצליח להיות נגיש ואמין כי הוא כל הזמן מהדהד את המקום הנפשי של מופרעת-האכילה – זאת שהשכל הישר אומר לה להפסיק אבל משהו חזק ממנה דוחף אותה שוב ושוב לאותו דפוס התנהגות הרסני.
שנתיים לפני "Raw" יצא סרט שהוא לטעמי יצירת המופת של התת-ז'אנר המתהווה הזה, ולמען האמת יצירת מופת בלי קשר לכלום: "הבאבאדוק" של ג'ניפר קנט האוסטרלית, סיפור על אם חד-הורית שבנה סובל מהתקפי זעם הולכים ומחמירים בגלל מה שנראה כנוכחות דמונית בבית. אני אומר "נראה" כי כשצפיתי בו בפעם השנייה הצלחתי לשכנע את עצמי שקנט הגאונה הזאת עשתה סרט שהשדים היחידים בו הם אלה שבתוך הראש של האם היחידנית, אבל לא משנה – הנקודה היא שזה אחד הסרטים הגדולים של העשור. ומה שעושה אותו גדול זאת הכנות הלא מתפשרת של קנט, האופן שבו היא מתקלת את הזעם ההורי ואת היצר האלים שילד סורר עלול לעורר אפילו אצל הורה שהוא סמל הקבלה וההקרבה.
"מוכרחים לדבר על קווין" של לין רמזי, יצירה-אחות וצפייה משלימה מתבקשת ל"הבאבדוק", מקוטלג על פי רוב כמותחן פסיכולוגי; לדעתי הוא לגמרי סרט אימה, ומהמטרידים שנעשו אי פעם. ההתמודדות של אם עם ילד שעושה וי על כל ריבוע בצ'ק-ליסט הפסיכופתי הוא אחד המהלכים הקשים והמרשימים שראיתי בשנים האחרונות, בין השאר מפני שכמו "הבאבאדוק" הוא לא מאשים את האם או לחלופין סולח לה על משהו; הוא פשוט מבין אותה. שזאת, מן הסתם, כל הנקודה בסרט אימה של אישה על אישה.
יודעות את העבודה
הסרט הכי טוב שראיתי ממהדורת 2015 של פסטיבל הקולנוע בירושלים היה "לילה טוב אמא" האוסטרי, על אם חבושת־פנים שמחלימה מניתוח פלסטי ונוקטת מדיניות של אפס סובלנות וסבלנות כלפי שני ילדיה - ובעצם מתעלמת לגמרי מאחד מהם. זאת יצירה הופכת בטן שמצדיקה שימוש בביטויים כמו "על קצה המושב", והסיבה היחידה שאני מגיע אליה רק עכשיו היא שלא מדובר בפרויקט סולו אלא עבודה משותפת של הבמאית ורוניקה פרנץ והבמאי סוורין פיאלה, שגם כתבו במשותף. אבל אין לי ספק שהקול של פרנץ הוא זה שהקנה ל"לילה טוב" את האינסייט שלו על המהלך הנפשי שעובר על האם.
באותה שנה הוקרן בירושלים גם "נערה הולכת לבד בלילה" של אנה לילי אמירפור, סרט אמריקני דובר איראנית שאמירפור עצמה הגדירה כ"מערבון ספגטי איראני עם ערפדים". אני אוהב אותו פחות מהכותרים שהזכרתי לעיל, אבל תתעכבו שנייה על השם הזה לסרט אימה: נערה הולכת לבד בלילה. עכשיו דמיינו איך זה היה נשמע בחילופי מגדר, סתם בשביל הקטע.
בכלל, ברור שלא כל סרט אימה "נשי" – עם מירכאות או בלי – יצא מוצלח. "הלנה בקופסה" של ג'ניפר לינץ' מ-1993 היה נחשב לחלוץ הטרנד אלמלא היה סרט מחורבן עם פרס ראזי שמוכיח את זה וגם כישלון קופתי מוחלט; "הגוף של ג'ניפר" יצא ב-2009 עם כל ההייפ המצופה מהסרט שדיאבלו קודי כתבה שנייה אחרי "ג'ונו", אלא שקודי והבמאית קרין קוסמה רקחו כלום ושום דבר מקומדיית האימה הזאת בכיכוב מייגן פוקס (אגב, קוסמה פיצתה על זה לגמרי לפני שנתיים עם "The Invitation", מותחן אימה כאילו-שגרתי עם וואחד קטע).
תראו, כחובב מושבע של סרטי אימה אני יכול לגלות לכם משהו: רובם מצחינים ברמת אימוג'י קקי, אז אין פלא שזה תופס גם כשיש בחורה על ההגה. ושנית, שוב מנקודת מבט של חובב אימה, מה שאני אוהב בגל הזה הוא לא רק הסרטים המוצלחים אלא גם האופציות החדשות שנוצרות בז'אנר. יצירות נהדרות כמו "הבאבאדוק" ו"חייבים לדבר על קווין", או ממזריות כמו "Raw" ו"Prevenge", מזרימות לתוך הז'אנר דימויים חדשים ועולמות תוכן לא ממופים. זה כמובן טוב לאימתנים מושבעים כמוני, וזה בוודאי טוב גם להנגשה של הז'אנר לאותן צופות שנמנעו ממנו עד היום.
בסוף בסוף, אבל בעצם בהתחלה בהתחלה, זה מעולה למעמדן של הבמאיות. לכל הפחות, אני מאמין שאם היום תעלה יוצרת מבטיחה עם ראש לזומבים או שדים או חלילה תינוקות, היא לא תיאלץ להסתפק בסקספלויטיישן.
mako תרבות בפייסבוק