זאת כנראה יצירת המופת הראשונה של העשור הקולנועי הזה, והכוונה ב"כנראה" היא שהחתום מטה לא צפה מן הסתם בכל סרט שהופץ מאז 1.1.2020 ואולי ברח לו איזה מאסטרפיס. עכשיו השאלה היא איך עושים ש"הכול בכל מקום בבת אחת" לא יברח לכם, כי השילוב בין הקאסט הכול-אסייתי להייפ הביקורתי (97% ב-Rotten Tomatoes!) עוד עלול לעורר רושם של הפלצה אנינת ניחוח מהמזרח הרחוק, מוגשת על מצע של פוצים שחושבים שהם יודעים מה טוב. ובכן, לא: "הכול בכל מקום בבת אחת" הוא סרט מצחיק נורא ונגיש לגמרי שאמנם בא בילט-אין עם אמירה פילוסופית, אבל הוא אומר אותה קצת כמו ש"המטריקס" אמר את שלו: על הדרך, בעודו מטיס לך את הסכך באמצעות בידור קולנועי מהוקצע וסוחף. יודעים מה, כדי לשלוח אתכם לסרטם של דן קוואן ודניאל שיינרט אני מוכן אפילו לקחת בחזרה את ה"יצירת מופת" הכבד הזה. סרט פצצה וזהו, בסדר?
מישל יאו היא אוולין וואנג, אמריקאית ממוצא סיני שלא מצליחה בשום דבר שהיא עושה: לא במכבסה שהיא מנהלת עם בעלה, לא בנישואיה – אוולין לא יודעת את זה, אבל כבר בסצנה הראשונה היא אמורה לקבל מסמכי גירושים – ולא ביחסים עם בתה, שהעובדה שהיא לסבית היא רק ההתחלה של התהום הפעורה ביניהן. כשאנחנו פוגשים את אוולין לראשונה, היא נערכת במקביל לביקור של אביה הבלתי ניתן לריצוי ולביקורת במס הכנסה; הכול נראה ערוך לקריסה, והכול אכן קורס – כשלא משנה בדיוק למה ואיך, אוולין נחשפת לקיומם של יקומים מקבילים, לעובדה שהיא עצמה מתקיימת באינספור גרסאות ביקומים האלה, ולכך שהיא מסוגלת לנוע ביניהם. כלומר, ברגע שהיא תשתלט על מה שמכונה "קפיצת יקום".
הזכרתי את "המטריקס", ו"הכול בכל מקום בבת אחת" בהחלט ניצב על כתפו של הענק הזה. אלא שבו בזמן הוא ניצב גם על כתפו של "אלו חיים נפלאים", מפני שבניגוד לוושובסקיז וכמו פרנק קפרה, ההרפתקה של הדניאלז – ככה חותמים קוואן ושיינרט על סרטיהם – לא צופנת בחובה הבטחה לחיים חדשים באיזה קיום אלטרנטיבי, אלא דווקא בחינה והערכה מחודשת של החיים כפי שהם. אני לא יודע אם זה נשמע מרגש, אבל זה פאקינג מרגש. בוודאי בהינתן הדבר האחר ש"הכול בכל מקום" עוסק בו מלבד יקומים מקבילים וקבלת העצמי, והוא התחושה שמשהו לא בסדר. משהו עמוק, מהותי, גלובלי.
נדמה לי שהתחושה הזו מלווה כמעט הכול, כמעט בכל מקום וכמעט בכל זמן מאז שהתעוררנו אל המגפה. הדניאלז לא עשו כאן את סרט הפוסט-קורונה הראשון – טכנית הם בכלל לא עשו סרט פוסט קורונה, מפני שהתסריט נכתב לאורך העשור שעבר – אבל קצת כמו ש"השעה ה-25" של ספייק לי הפך לסרט פוסט-9/11 בלי שמישהו תכנן את זה פשוט מפני שהמגדלים נפלו כשהוא צולם, ככה משהו מהצייטגייסט דבק ב"הכול בכל מקום" במידה כזו שהוא לא רק אוניברסלי בגבולות הגיזרה שהוא בוחן אלא גם אקטואלי להפליא באווירה שבתוכה הוא פועל.
תראו, זה פשע לספק פרטי עלילה על הסרט הזה. תכלס הייתי צריך לכתוב רק "עופו". אז בואו פשוט נניח שפסק הדין ניתן והובן, ונלך לארבע הערות-בכלל-לא-שוליים שאני פשוט חייב להוציא מהסיסטם:
1. כן, מי שמשחק את בעלה של אוולין הוא קה הוי קוואן, ששיחק כילד ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" וב"הגוניס". משחקן ילד הוא הפך לכוריאוגרף פעלולים ("אקס מן") ואז שוב לשחקן, אחר כך פרש ממשחק למשך עשור והנה הוא כאן. שם הבמה העדכני שלו הוא ג'ונתן קה קוואן, אבל נדמה לי שבני דורי יזהו אותו על המסך גם אם בכותרות ייכתב ששמו בוריס אוליאל.
2. ומי שמשחקת את בתה של אוולין, סטפני הסו, פשוט גונבת את הסרט – למרות תחרות עזה מצדם של יאו, קוואן וגם ג'יימי לי קרטיס, שהתפקיד של פקידת מס ההכנסה מוציא את המיטב משני הקטבים המוכרים שלה: השחקנית עם הטיימינג הקומי המושלם מ"משנה מקום משנה מזל" ו"דג ושמו וונדה" והסקרים-קווין מסרטי "ליל המסכות". כולם נהדרים, אבל סטפני הסו - שבכלל לא הייתה הבחירה הראשונה של הדניאלז ולוהקה רק כי אקוופינה הבריזה - ממש בלתי נשכחת. איפה היא הייתה כל חיי?
3. אם תורשה לי פרפראזה על הציטוט האלמותי של ג'ק ניקולסון מ"הכי טוב שיש", אנשים שמייחסים ליקום הקולנועי של מארוול את קץ הקולנוע יכולים לחפוף לי את המפשעה. ראשית מפני שמהיקום הקולנועי דנן צצו כמה (וכמה) סרטים פשוט עצומים, ושנית מפני שלכסף שמארוול עושה יש אדוות של השפעה מבורכת – למשל על המתחרה די.סי, שממש בלית ברירה למדה לעשות סרטים נורמליים (ולאחרונה גם עקפה בסיבוב הטלוויזיוני את מארוול עם "פיסמייקר" המושלמת), ולמשל על המאסטרפיס הראשון של העשור.
בפתח "הכול בכל מקום" מתנוסס הלוגו של A24, חברת ההפקה-הפצה המיתולוגית שסרטים כמו "ליידיבירד" ו"אור ירח" וסדרות טלוויזיה כמו "אופוריה" הפכו אותה לתו תקן מוצדק של איכות, אבל היא עלתה על העגלה הזאת שנייה; מי שהניע והפיק את הסרט הם האחים ג'ו ואנתוני רוסו, כן אלה מ"קפטן אמריקה", "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק". ההצלחה של הנ"ל מייצרת סוג של חופש פעולה כלכלי ואמנותי שמאפשר לניסים כמו "הכול בכל מקום" להתרחש, אז כבר אמרתי: שמפו. מפשעה.
4. "איש האולר", סרט הביכורים של הדניאלז מ-2016, היה פרויקט שוליים מאוד מדובר (גם הוא בהפקת A24, אגב) בשנת יציאתו. בכל זאת, לא כל יום אתה רואה סרט שבו דניאל רדקליף מגלם גופה שבשליש הראשון של ההתרחשויות רק מפליצה. אני חשבתי שהוא בדיחה טובה, לא פחות, לא הרבה יותר; מזל שהרוסואים קלטו את הפוטנציאל של הדניאלז, מזל שהאחרונים לא נכנעו למפח הנפש שהם מספרים שחוו כשיצא "ספיידרמן ממד העכביש" והם חשו (במידה של צדק) שגנבו מהם את הבכורה בכל הנוגע לקונספט של מולטיוורס.
כן, ב"הכול בכל מקום" יש דברים שכבר ראינו. ב"ממד העכביש", אצל הוושובסקיז, אצל קפרה. אבל הסרט הזה משווה ומעלה, מעלה כל כך גבוה ורחוק שכזה עוד לא היה. באמת, עופו.