רופא תל אביבי מגיע לשירות מילואים במוצב המזח, המעוז הדרומי ביותר של צה"ל בקו בר-לב לאורך תעלת סואץ. בבוקר ה-6 באוקטובר 1973 מופתעים 42 החיילים שבמוצב, כמו צה"ל ואיתו מדינת ישראל כולה, מהתקפת פתע מצרית.
תחת מצור, בתנאים פיזיים ונפשיים שהולכים ומחריפים, המוצב מחזיק איכשהו מעמד. אבל כשהימים חולפים מתברר שאין בעצם כל משמעות לעמידה מול הצבא המצרי, שממילא עקף את המוצב כמו כלום, ושהמשך הלחימה פירושו מוות – מהיר במקרה הטוב ואיטי במקרה של הפצועים בתאג"ד, שהציוד הרפואי הנחוץ כדי לטפל בהם הולך ואוזל. בשלב הזה מעלה הרופא את האפשרות של כניעה והליכה לשבי כתחליף להוראת ה"מלחמה עד הכדור האחרון" שבה דבק מפקד המוצב, ו"המזח" מתאפס על הקונפליקט המכונן שלו: הפרגמטיות של ד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני), ההיפי החילוני מהעיר הגדולה, מול הנחישות של סגן שלמה ארדינסט (דניאל גד), יוצא ישיבת הסדר ובנו של ניצול שואה, אדם שהרעיון של כניעה לא נמצא בכלל בתודעה שלו.
מאחורי סרטו של ליאור חפץ מתפתל שובל שלם של סרטים ישראליים שעסקו במלחמות ישראל ו/או באתוס הצה"לי דרך פריזמה של סוגיה כבדת משקל – מוסרית, נפשית או לאומית. "לא שם זין", "אחד משלנו" ו"שתי אצבעות מצידון", שעסקו בהתאמה בקמילת הגבריות הישראלית, בגבולותיה המוסריים של אחוות הלוחמים ובשאלות האתיות של לוחמה בסביבה אזרחית, הם שלוש דוגמאות בולטות שקופצות לראש - ושלושתם סרטים ילידי האייטיז. "המזח" חוזר ללא מורא אל המסורת העתיקה הזו, לא חושש להיות סרט-אישיו מעט מיושן לצד היותו סרט מלחמה מודרני, והתוצאה חזקה בלי להיות דידקטית, סוחפת בלי להידרדר לפאתוס, ובעיקר יוצרת חוויית צפייה שאני לא זוכר כמוה בסרט מלחמה: היא מחלקת את הצופים למחנה הכניעה ומחנה העמידה האיתנה.
"המזח" מזכיר את "לכודים תחת אש" המצוין של רוד לוריא (2019), גם הוא סרט על מוצב תחת מצור וגם הוא דרמת מלחמה קלאוסטרופובית ואינטנסיבית. שני הסרטים, האמריקאי והישראלי, מבוססים על סיפורים אמיתיים, וכאן גם טמונה החולשה הבולטת האחת של "המזח" (בהשוואה ל"לכודים תחת אש" ובכלל): הסרט מבוסס על זיכרונותיו של ד"ר ורבין, ובאופן כאילו טבעי הוא ממצב את הרופא כגיבור המובהק שלו. אלא שהמילואימניק מתל אביב הוא הדמות הפחות מעניינת מבין השתיים המרכזיות, האחת שלמעשה לא משתנה; ורבין חושב על כניעה הרבה לפני שארדינסט מוכן בכלל לשמוע עליה, והצורך של האחרון לשקול אפשרות שמנוגדת לדי.אן.איי שלו היא-היא הדלק הדרמטי של "המזח". זה מתבטא גם במשחק: גד נועץ שיניים בתפקיד, אלוני מתקשה לרגש או לשכנע.
אז כן, אני חושב ש"המזח" היה סרט טוב יותר אם הגיבור שלו היה המפקד ולא הרופא, אבל זאת התלונה המשמעותית היחידה שלי כלפיו. מעבר לזה, שחקני ודמויות המשנה הם פיצוי הולם על החולשה היחסית בעמדת הגיבור; באופן אישי לא יכולתי להסיר את העיניים מדניאל מורשת, שבתפקיד הקטן יחסית של הקשר עמוס "שולטהייס" סגל פשוט גונב את הסרט. צל"ש מגיע גם לצילום של רם שווקי, שמוציא את המקסימום מהסיטואציה המינימליסטית הזאת.
בקרוב תעלה בכאן 11 המיני-סדרה "המזח", שהופקה במקביל לסרט ובאופן טבעי תוכל לבנות את הסיפור על אש קטנה יותר לאורך חמשת פרקיה. יהיה מעניין לראות איך תתפתח שם הדרמה שבמהדורה הקולנועית דחוסה בתוך 113 דקות, ואני רק מקווה שהצופים לא יישארו בהילוך "נראה כבר בטלוויזיה": הגרסה הקולנועית של "המזח" החזיקה אותי במתח לכל אורכה, והמשיכה להחזיק אותי הרבה אחרי שהאורות עלו, מפני ששום דבר לא מכין אותך להבנה שאתה שייך למחנה הכניעה. מה זה אומר עליך, מה זה אומר על מה שהיית עושה באותה סיטואציה – ליאור חפץ עשה סרט שגרם לבטן שלי להתהפך סביב זה מול סצנות המלחמה, ואחר כך לראש שלי להסתובב סביב זה בחיים האמיתיים.
אז כן, סרטי אישיו בכלל הם די מיושנים, וסרטי אישיו על מלחמה בפרט נוטים גם להיות דידקטיים עד מגוחכים (אני עצמי מבוגר מספיק כדי לזכור איך צחקו, ממש צחקו, על מטאפורת האימפוטנציה של "לא שם זין"). אבל פשוט מרשים לראות סרט שבא להציף נושא מוסרי, ואשכרה גורם לו לצוף.