חואן אנטוניו באיונה, בן טיפוחיו של גיירמו של טורו - ואדם שלפחות במקרה אחד שלח את אחיו התאום קרלוס להתראיין במקומו, מה שלטעמי מעיד על מידת האי-רצינות שבה האיש לוקח את עצמו - הוא במאי פשוט נפלא. יצירת הביכורים שלו, "בית היתומים" מ-2007, היא מסרטי האימה המיוחדים והמרגשים שנעשו אי פעם; ההצלחה הזאת במולדתו, ספרד, מינפה אותו ב-2012 ל"הבלתי אפשרי", שעד היום לא התאוששתי מהפער בין כמה מטופש הוא נשמע ("זה על משפחה בצונאמי") לכמה שהוא טוב; ולפני כשנה הוא פירק לי את הלב עם סרט הלא-באמת-מפלצות "7 דקות אחרי חצות". אז הברצלונאי בן ה-43 מגיע ל"עולם היורה: נפילת הממלכה" עם רקורד של 3 מ-3, 100 אחוז מהשדה, והחדשות הטובות הן שהסרט החמישי בפרנצ'ייז הדינוזאורי לא לגמרי הורס לו את הסטטיסטיקה. הרעות? אין במאי נפלא מספיק בשביל להציל תסריט מעפן.
אנחנו בעולם שכבר עיכל את מותו של הפארק מ"עולם היורה", ועכשיו מתמודד עם שאלה מוסרית-אקולוגית מרתקת: הר געש עומד להתפרץ על האתר שבו ניצב הפארק ולהכחיד את הדינוזאורים שמסתובבים שם חופשי. האם ממשלות העולם צריכות להתערב ולהציל את בעלי החיים שכבר הושבו מהכחדה אחת מגורל של הכחדה שנייה? ג'ף גולדבלום, שחוזר בהופעת אורח לדמותו של ד"ר איאן מלקולם, מייצג את גישת ה"תנו להם למות, ממילא עשינו שטות כשהחזרנו אותם". שגרירת הגישה ההפוכה היא קלייר דירינג (ברייס דאלאס הווארד), שהצמיחה מצפון בסרט הקודם ואנחנו למדים שהפכה מאז לנערת הפוסטר של ההגנה על זכויות בעלי החיים הנכחדים לשעבר.
מיליונר ישיש בשם לוקווד (ג'יימס קרומוול), שהיה שותפו של היזם המנוח ג'ון האמונד בראשיתו של מיזם פארק היורה, מציע לדירינג להציל את הדינוזאורים רגע לפני ההתפרצות הגעשית. היא נענית, כי אחרת זה היה סרט ממש קצר, ופונה לאוון גריידי (כריס פראט), בשלב זה כבר האקס שלה, כדי שיסייע. רגע לפני היציאה לדרך מצטרפים אליהם טכנאי מחשבים צעיר (ג'סטיס סמית) ו"וטרינרית פלאונטולוגית" (דניאל פינאדה). אני כותב את זה במירכאות כי אפילו הבדיחה הפנימית על זה שהיא רופאה של יצורים שהיא מעולם לא ראתה לא מורידה מהמופרכות של הדמות הזאת, ואני לא מזכיר את שמותיהם של שני הצעירים כי תכלס לא מדובר בכלל בדמויות אלא בפונקציות דמוגרפיות: סמית סוגר את פינת השחור הייצוגי, פינאדה היא מנוד ראש אל הדמוגרפיה הלטינית, ויאללה אודרוב. אם אני נשמע ציני בקשר לזה, זה גם כי אני בהחלט ציני בקשר לייצוג-לשם-ייצוג וגם כי "יוניברסל" הרבה יותר צינית בקשר לזה ממני. כלומר, לא ראיתי מהלך ייצוג שקוף ומיותר כל מאז - יודעים מה, תכף אחזור לזה.
>> לא, אתם לא מבינים איזה חיקוי מושלם של נלי תגר עושה ג'וי ריגר: האזינו לפרק החדש של פודקאסט הקולנוע "גיקונומי פיצ'רינג"
אז שתי דמויות אמיתיות ושתיים מונפצות יוצאות להציל את הדינוזאורים מהכחדה שנייה. זה מייצר סיטואציה של בריחה כפולה, הן ממפלצות והן מהתפרצות געשית, ובאיונה בהחלט מתפנן על האובר-דה-טופיות הזאת. בכלל, זה המקום לומר חד וברור: כל עוד "נפילת הממלכה" הוא ספקטקל, הוא חתיכת ספקטקל. זה לא רק העניין הרגיל של עבודת אפקטים וכיו"ב; זה הקולנוע האדיר של באיונה, שבו כל פריים מתוכנן עד לנקודה העשרונית וכל קאט יושב על המיקרו-שנייה המושלמת, וכל הנ"ל משרת ומפעיל את כל קשת הרגשות - מתח, אימה, צחוק ובכמה סצנות אפילו סף-דמע. זה סרט מרגש במובן של Exciting אבל גם של Moving, וכבר בסצנת הפתיחה מצאתי את עצמי ממלמל "פאק' איזה שליטה". באיונה גם יודע שהוא עומד על כתפי ענקים, ספציפית ענק אחד שבדיוק מלאו 25 שנה לסרט שהוא עשה על דינוזאורים, ו"נפילת הממלכה" מפוצץ מחוות קטנות וגדולות ל"פארק היורה" המקורי בפרט ולסטיבן ספילברג בכלל.
במיטבו, "נפילת הממלכה" הוא מופע קולנועי פשוט מרהיב (צל"ש מיוחד לאוסקר פאורה, הצלם הקבוע של באיונה), וכאמור גם מרגש להפתיע. ברגעים הטובים האלה הוא חוויה אפילו יותר מסעירה מ"עולם היורה", שהיה חתיכת דבר מסעיר בפני עצמו - אלא שבסופו של דבר הוא גם סרט טוב בהרבה מההמשכון שלו. כי במירעו, "נפילת הממלכה" הוא אוסף של תת-עלילות שהולחמו להן יחדיו לכדי שלם קטן מסך חלקיו, או בעצם לא שלם בכלל. לפחות שלושה נבלים יש כאן, ואף אחד מהם לא שווה אפילו שאפתח סוגריים כדי לספר מי משחק מה; התמה של "אנשים עשירים משחקים את אלוהים" חוזרת שוב ושוב כאילו לא מיצינו אותה כבר בסרט הראשון; האקשן נעשה מטרחן לקראת האמצע, ומראה שלפחות כרגע באיונה טוב יותר באווירה מאשר בפעולה; וכמובן שכל המאמצים לייצר הצדקה קיומית לצמד הדמויות הדמוגרפי עולים בתוהו. זה בולט במיוחד לאור סיפור צד על נכדתו הצעירה של המיליונר לוקווד, מייזי (איזבלה סרמון): היא ביי-פאר התוספת המעניינת ביותר לפרנצ'ייז במונחים של תמה, אבל הסרט מתפנה אליה רק בישורת האחרונה ולגמרי מפספס את הקונפליקט הכי טוב של עצמו.
למרות ההתפעמות הכללית שלי מהבימוי של באיונה, חלק ממירעו של "נפילת הממלכה" הוא הנטייה של המחוות לספילברג להידרדר לחיקויים של רגעים איקוניים מ"פארק היורה" המקורי. זה, לצד סרט מאוד לא אחיד שמזגזג בין סצנות נפלאות ממש למטופשות לגמרי, לצד שתי דמויות מיותרות שבשלב מסוים מודרות מהעלילה המרכזית לאיזה עניין משל עצמן כדי שלא יפריעו למהלך התקין של הדברים - כל הנ"ל עשה לי דז'ה וו לאמור "בסרט הזה כבר הייתי". ולהפתעתי, זה לא "פארק היורה": זה היה "אחרוני הג'דיי". הסרט הקודם שהתקשה להחליט אם הוא מחקה או מחדש, שהכניס לפרנצ'ייז שלו רעיונות חדשים טובים לצד מגוחכים, שהקריץ שתי דמויות רק לצורך ייצוג הולם ובאמצע הדרך הסית אותן לקו עלילה נפרד, ושכמכלול הוא היצירה הכי פחות מוצלחת ברקורד הדי מושלם של הבמאי שלו (וחוץ מזה יש גם צירוף מקרים אירוני עם קולין טרברו, מי שביים את "עולם היורה" והיה שותף לכתיבת "נפילת הממלכה", כי זוכרים מאיזה ג'וב בימוי האיש פוטר לאחרונה? נכון, "מלחמת הכוכבים פרק 9").
הדמיון הזה אינו מקרי. כי הוליווד נמצאת בתקופה שבה כל סיקוול הוא גם קצת רימייק, כי איפה שאין ייצוג אורגני יש ייצוג מלאכותי, כי הקו שבין מחווה אוהבת למיחזור חסר בושה היטשטש עד כדי כך שצריך מכשיר לראיית לילה כדי למצוא אותו (ובנושא קשור, נס להיזכר מאיפה מוכר לכם השחקן שמגלם את הצייד וויטלי. אם זה יחרפן אתכם לכל אורך 128 הדקות, עשיתי את שלי).
אז איך "עולם היורה: נפילת הממלכה"? כמו "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי". לא גדול, לא רע, לפעמים מרהיב, לפעמים נורא, וכל הזמן מזכיר כמה מזל היה לבני דורי לגדול על לוקאספילברג המקוריים.