אב שהיה מתאבק, תלה את הנעליים בתסכול גדול מהפוליטיקה הפנימית של הענף, ועכשיו מכוון את בניו ללכת בדרכו ולגעת בתהילה שחמקה ממנו – פחות או יותר בכל מחיר נפשי ופיזי מצדם. איזה סיפור פשוט מספר "המתאבקים", ואיזה כוח יכול להיות בפשטות כזאת כשהיא באמת שם, לא נכפית על דבר סבוך כדי לפשט או להטפיש אותו.
אבל רגע. אם אתם ישישים כמוני, אז בואו: כל מה שאתם צריכים לדעת כדי לרוץ ל"המתאבקים" הוא שסופסוף עשו סרט על משפחת ואן אריק. הרי השם הזה מעלה על שפתיו של דור שלם חיוך נוסטלגי לשידורי הרסלינג בערוץ המזרח התיכון, *ה*גילטי פלז'ר הגברי-ישראלי של תחילת-אמצע שנות ה-80. ולא רק שעשו סרט על המשפחה מוכת הטסטוסטרון והטרגדיות, אלא שקוראים לו במקור The Iron" "Claw, "צבת הברזל" או "טופר הברזל", כשמה של אחיזת הרקות המפורסמת שהייתה מזוהה כל כך עם הוואן אריקים. אין יותר "כל כך אייטיז" מזה. רק מה, "המתאבקים" הוא ממש לא רק סרט לבומרים שמתגעגעים לקרבות מבוימים של גברים אפופי סטרואידים. הוא הרבה יותר טוב מזה.
הבמאי-תסריטאי שון דורקין דואג לספר לנו כבר בפתיחה על הקללה המפורסמת של משפחת ואן אריק; מי שמכיר יודע שמדובר בסדרת המכות הבאמת איומות שנחתו עליה, אבל הקריינות של קווין ואן אריק (זאק אפרון) גורמת לזה להישמע רב-שכבתי, כאילו שיש כמה דרכים לפרש את המונח קללה. מרגע זה ועד לאמצע הסרט - תנו או קחו כמה דקות - אנחנו רואים בעיקר איך אב המשפחה, ג'ק "פריץ" ואן אריק (הולט מקקלני), עושה הכל כדי שבניו ילכו בדרכו. כולל קרי (ג'רמי אלן ווייט), שהוא בכלל ספורטאי אולימפי, וכולל גם מייק (סטנלי סימונס), שבכלל רוצה להיות מוזיקאי.
וזה מצליח. האחים ואן נעשים כוכבים לחוד וביחד, קווין אפילו מוצא אהבה (לילי ג'יימס). אבל לתהילה מהסוג הספציפי הזה יש מחיר, תעריפון שלם של פגיעות פיזיות והתמכרויות כימיות, ומהר מאוד האחים מתחילים לשלם. זה גם המקום שבו נחשפת הפרשנות האפשרית האחרת למה שנקרא "קללת הוואן אריקים", ומעל לסרט הבאמת פשוט הזה נבנית קומה של משמעות נוספת – מפני שדורקין בעצם העמיד כאן יצירה על פטריארכיה ועל הסללה. פשוט לא של המגדר שנהוג לדבר עליו כקורבן של שני הנ"ל.
לפני הכל, "המתאבקים" הוא יופי של סרט. אפרון פשוט מעולה, עם ובלי קשר לשינוי הגופני הקיצוני שהוא לקח על עצמו; בעולם מתוקן הוא היה לפחות מועמד לאוסקר על כל זה. מקקלני מצדו גונב סצנות, ואילו דורקין עושה עבודת בימוי סולידית במובן הכי חיובי של המילה. לזכותו ייאמר גם שהוא מתייחס לרסלינג כמו שהוא מתייחס לעניין כולו: בלי להתחכם, בלי להגחיך, בלי להאדיר. זה פשוט מה שזה, זירה שבה אנשים גדולים עושים אחד לשני דברים באמת כואבים תחת תרחיש מזויף. אבל ברקע אפשר לראות כל הזמן איך הסיפור האמיתי כאן הוא של הסללה גברית – לכוחנות, לתחרות, לדורסנות. גם אם הדריסה היא של בן משפחה.
בלי להיכנס חלילה לספוילרים, אני חושב שזאת הקללה האמיתית ש"המתאבקים" מדבר עליה – וכמו שהיא רדפה את האחים לבית ואן אריק, ככה היא רובצת לפתחו של כמעט כל גבר, בוודאי כזה שגדל בצלו של פטריארך. אני חושב שזאת "צבת הברזל" האמיתית בשם הסרט, ואני חושב שאת הסרט עליה צריך לראות – וצריכה לראות – כל מי שטועה לחשוב שהפטריארכיה היא בעיה בלעדית של נשים. ענף הרסלינג, או ה"קאץ'" כמו שקראו לו כאן כשהשיגעון כולו התחיל, היה הרקע לסרטו הנהדר של דארן ארונופסקי מ-2008, "המתאבק". האח האולימפי-רציני של הענף הזה, ההיאבקות – נו, זה עם הגופיות שנראות כאילו עשו להן וודג'י - הייתה זירת ההתרחשות של "פוקס-קצ'ר" הנפלא, עם התפקיד הדרמטי הכי גדול בקריירה של סטיב קארל. מוסר השכל: זה שמביך להסתכל על זה לא אומר שאי אפשר לעשות מזה אחלה סרט.