1. בתפקיד הקריין: וודי אלן
שנות ה-30. בובי דורפמן (ג'סי אייזנברג) משאיר מאחור את המשפחה היהודית/ניו-יורקית/וודי-אלנית שלו ועוקר מערבה להוליווד, שם הדוד שלו, פיל (סטיב קארל), הוא הסוכן של הכוכבים הכי גדולים. בובי משתלב בסוכנות, אבל מסתנוור פחות מהכוכבים ויותר מהמזכירה של פיל, ווני (קריסטן סטיוארט). אלא שהיא בדיוק בעיצומו של עניין עם גבר נשוי, ואחר כך יש לבובי עניין משלו עם אישה אחרת (בלייק לייבלי), והעניינים מתפתחים לכדי מְשֻׁורִיבּוּל רומנטי ארוך טווח.
זה כאילו מסובך, אבל לא באמת. לא ברמה שדורשת קריין שיעשה לך סדר, ואם כבר קריין, אז לא האחד שבחר וודי אלן. זאת הפעם השלישית שהאיש מלהק את עצמו לעמדת הקריין-בלבד – השתיים הקודמות היו "ימי הרדיו" ו"מתוק ומרושע" – והפעם הראשונה שהקול של וודי אלן עושה נזק לסרט של וודי אלן. המורכבות הרומנטית של הסיפור, הכוכבים הצעירים והרקע הדומיננטי של המשפחה היהודית הם מתכון לסרט אנרגטי מאוד, בוודאי בהשוואה ליצירות האחרונות והמעט עייפות שלו, "איש ללא היגיון" ו"קסם לאור ירח". בכלל, אלן המאוחר נוטה להיות קצת תעבן, ודווקא כשהתלבש לו אחד עם טמפו גבוה, הוא בא ומרדים אותו בקולו-שלו.
אלן בן 80. זה ניכר מאוד בחיתוך הדיבור שלו, שנעשה כבד איפה שפעם הוא היה קליל וישנוני איפה שפעם הוא היה קליעים מעל ברודוויי. זה לא מספיק בשביל להרוס את "קפה סוסייטי", אבל זה בהחלט פוגם בו. ולמיטיבי אלן זאת פגיעה כפולה, כי לכל אורכו של הסרט הבהחלט מצחיק הזה אתה אנוס לחשוב "באסה, הוא נשמע כזה זקן".
2. בתפקיד הצלם: ויטוריו סטוררו
טוב, זה ממש מרגש, פעמיים: פעם אחת כי מאז אמצע שנות ה-90 נראה שאלן איבד עניין בצד הקולנועי של הקולנוע שלו, והנה הוא מוכיח שעוד לא אבדה תקוותנו לראות אותו מביים עוד משהו מלבד שחקנים; ופעם שנייה כי הוא מביים את המצלמה של אחד הגדולים בכל הזמנים.
סטוררו הוא האיש שצילם את "אפוקליפסה עכשיו" ואת "אדומים", את "הקיסר האחרון" ואת "דיק טרייסי". הוא מצטרף כאן לגורדון וויליס ("הסנדק") ולסוון ניקוויסט (הגו-טו-גאי של אינגמר ברגמן, וגם למשל "מה עובר על גילברט") ברשימת ענקי הצילום שעבדו עם אלן – וויליס עשה את זה ב"מנהטן", ניקוויסט ב"פשעים ועבירות קלות". סטוררו עובד מעט מאוד בשנים האחרונות, וכשהוא עובד יש לו נטייה לצבעים מוגזמים עד מופרכים. זה משרת נהדר את תחושת המעשייה שאופפת את "קפה סוסייטי", וזה בעיקר מעלה באוב את וודי אלן הקולנוען - ההוא שהרהיב עם צילום ה-70 מ"מ ב"מנהטן", שחידש עם השימוש הייחודי בחומרי ארכיון ב"זליג", שהפתיע עם עריכת הסיפור המהפכנית ב"הרומן שלי עם אנני" ושהשתולל עם עריכת הפילם המטורללת ב"לפרק את הארי".
3. בתפקיד וודי אלן: ג'סי אייזנברג
ג'ון קיוזאק ב"קליעים מעל ברודוויי", אוון וילסון ב"חצות בפריז", ג'ייסון ביגס רחמנא לצלן ב"כל דבר אחר" – קצרה היריעה מלהזכיר את כל השחקנים ששיחקו את וודי אלן בסרטים שבהם וודי אלן היה מבוגר מכדי ללהק את עצמו לתפקיד שהוא נולד לגלם.
כעת, וידוי: ממש נחרדתי כששמעתי שהפעם נפל הפור על מר אייזנברג. בין הנוירוטיות המולדת שלו לנוירוטיות ההיסטורית של אלן, חששתי מחוויית צפייה עצבנית מנשוא. וייתכן שאייזנברג היה מודע בדיוק לאפשרות הזאת, כי הוא נותן כאן את ההופעה הכי פחות מעצבנת שלו אי פעם. לא לחלוטין לא-מעצבנת, כי אין באפשרותו, אבל הכי קרוב לזה שיש לו ברפרטואר. וזה עוד כלום בהשוואה לפרטנרית שלו.
4. בתפקיד הבחורה: קריסטן סטיוארט
האם גם אתם חשתם בתחילת דרכה של סטיוארט שמדובר בפרצוף תחת חסר תקנה, שחקנית שהחליטה משום מה לרוץ על הטיקט של "אני פשוט איראה לא מרוצה"? האם גם אתם אמרתם "רגע, בעצם" כשהיא נתנה הופעה-שוות-כרטיס-בפני-עצמה בתפקיד בתה של ג'וליאן מור ב"עדיין אליס"? כי אם כן, אז איך אמר דארת' ויידאר בשעתו: המעגל הושלם כעת. סטיוארט נותנת ב"קפה סוסייטי" תפקיד אדיר, משוחרר, שובה. מבחינתי היא עושה את הסרט ועושה את סיפור האהבה הזה, שככל שנקפו הדקות תפסתי עד כמה נשביתי בו. עד כמה קיוויתי בשביל ווני ובובי שהתזמון – התמה שמרחפת מעל הסרט הזה – יהיה סופסוף נחמד אליהם.
5. בתפקיד אורח: בלייק לייבלי
זה תפקיד שולי, כמעט פסיק בסרט, אבל וואו – כמה כריזמה יש על בלייק לייבלי בסצנה האחת שהיא הכוכבת הבלתי מעורערת שלה. אני מתעכב על זה מפני שמדובר בקורס מזורז בדבר החמקמק הזה שנקרא "נוכחות קולנועית", וגם מפני ש"מים לא שקטים" בכיכובה של לייבלי (בישראל באמצע אוגוסט) הפך רשמית לסרט שאני הכי מחכה לו במחצית השנייה של הקיץ המאכזב-עד-כה הזה.
6. בתפקיד הרקע: המשפחה היהודית
סיפור האהבה הקשה למימוש של ווני ובובי הוא לא קו העלילה היחיד ב"קפה סוסייטי"; לצדו מריץ אלן את סיפור המשפחה של בובי, על אמו האולטרה-יהודייה ואביו הטיפש ואחיו הגנגסטר. הצד הזה של הסרט מספק אמנם כמה בדיחות מצוינות, אבל הוא בעיקר מסרבל את העניינים ומרגיש כמו אלף ואחד דברים שכבר ראינו בעבר בסרטים של אלן. יותר מכל, הקטעים המשפחתיים – בעיקר כשהם מגובים בקריינות העייפה של אלן – נראים כמו גירסת ה-AM מונו של "ימי הרדיו".
בגלל הגלגל החמישי הזה, 96 הדקות של "קפה סוסייטי" מרגישות כמו יותר מזה, משמעותית. מצד שני, המשהו-כמו-70-דקות-נטו של קומדיה רומנטית שיש כאן הן מהטובות של אלן בשנים האחרונות. אז הבה לא נתקטנן על סצנת שטעטל מיותרת, או שלוש.