באמצע הסרט - זה לפחות נחווה כמו נקודת האמצע, אל תתפסו אותי בדקה - "מאמי" הופך את עורו הסגנוני ומשתנה ממש בן סצנה מסיפור אישי קטן וריאליסטי לפנטזיה סאטירית ואפלה על החברה הישראלית. כלומר, ברור שבסיפור על תושבת עיירת פיתוח שבעלה חוזר משותק מהצבא יש מלכתחילה אמירה חברתית, וברור גם שיש גבול לריאליזם שאפשר לייחס למיוזיקל, ועדיין - קרן ידעיה ("אור", "הרחק מהיעדרו") ביימה כאן במובנים רבים שני סרטים בכרטיס אחד. בשניהם יש רגעים יפים, שניהם מעוררים דחף בלתי נשלט להאזין לפסקול ברגע שיידלקו האורות, אבל אף אחד מהם לא באמת עובד.  

כשאנחנו מתוודעים אל מאמי (נטע אלקיים), היא עובדת בתחנת דלק שהיו לה כמובן חלומות קצת יותר גדולים. אנחנו איתה כשהיא מתחתנת, כשהיא הופכת לעובדת הסיעודית של בעלה וכשמצבו מכריח אותה לחפש מקור פרנסה משמעותי יותר והיא יוצאת לתל אביב, היכן שהתקציר הזה חייב להיעצר כדי לא לגלוש לספוילרים. יצוין רק שהמסע של מאמי הולך לאזורים שנחשבו בשעתו כמעט נבואיים בהקשר של פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ושהיום אולי מהדהדים את סיפורה של ויקי קנפו.  

קשה לי להעריך אם היכרות מוקדמת עם אופרת הרוק שעליה מבוסס הסרט היא יתרון או חיסרון. אני מעולם לא צפיתי בגרסת הבמה של "מאמי" מאת הלל מיטלפונקט - הייתי בכיתה ו' כשהיא עלתה ב-1986 - ולמעט האזנה ספורדית לכמה מהשירים שכתבו אהוד בנאי ויוסי מר חיים, הגעתי לגמרי פרֶֶש לעיבוד הקולנועי של ידעיה ולעיבוד המוזיקלי החדש מאת דודו טסה (שגם מבצע חלק מהשירים בסרט מול המצלמה כמו גרסה מודרנית של קוריפאיוס, ראש המקהלה היוונית ששרה את הטרגדיה המתפתחת). ובעוד שהצד המוזיקלי תפס אותי מהרגע הראשון, הצד המיוזיקלי לא עבד לי לרגע. כלומר, בעוד שידעיה בהחלט מפנה מקום לטסה ולהופעות אורח מזמרות של יובל בנאי, ערן צור וריקי גל, הקולנוע שלה נכשל במשימה המונומנטלית ממילא של העמדת מחזמר ראוי לשמו.

_OBJ

כמו הסרט כולו, כך גם ההיבט המחזמרי שלו נחלק לשניים - ובהתאמה לשני היבטים של כשל קולנועי. בחלק הראשון, הקטן והריאליסטי, הסצנות נראות כמו שחזור דרמטי של הטקסטים המושרים; במקום שהשירים יזינו את הקולנוע ולהפך, אנחנו מקבלים מין פרשנות ויזואלית אולטרה-מילולית של טקסטים שהם מלכתחילה מאוד ישירים וסיפוריים. אני לא יודע מה קיוותה ידעיה להשיג בכפילות הזאת, אבל התוצאה מכניסה את כל החלק הראשון של הסרט להילוך סרק. ואז, כש"מאמי" נהיה יותר פנטזיה ואפשר לשחרר את הרסן גם בהיבט הקולנועי, מתברר שחסרים כאן מעוף, חזון ו/או תקציב כדי להעמיד נאמברים מוזיקליים ראויים לשמם.

כשל אחר הוא תסריטאי בעיקרו: קשה מאוד להבין למה מאמי (הסרט, אבל גם הדמות) עוברים את המהפך הזה באמצע. אני יודע שבמקור הבימתי יש שם טראומה שמסבירה חלק גדול מהעניין, אלא שבגרסה הקולנועית היא רוככה עד נעלמה וכל העניין יוצא לא מנומק. זה היה בוודאי שולי אם הסרט היה סוחף יותר לפני ואחרי, אבל ההתנהלות העצלה עד לנקודת האמצע מחריפה את התחושה שמשהו כאן השתבש בכתיבה או בעריכה.

תראו, אחרי כל הרג'קטים דלעיל חשוב לומר: ראשית, זה אדיר שמישהו מנסה בכלל ליצור מיוזיקל בישראל. שנית, רק בשביל לראות ולשמוע את דודו טסה שווה לצפות ב"מאמי" למרות מגרעותיו. ושלישית, האופן שבו הסרט הזה מופץ הוא קו חיים קריטי לקולנוע הישראלי. "מאמי" יצא בבתי הקולנוע ב-12 במרץ והוקרן במשך שלושה ימים בלבד לפני שהקורונה סגרה את האולמות; עכשיו הוא זמין לצפייה תמורת תשלום ב-VOD של yes ,HOT, סלקום ופרטנר. כבר אמרתי שאני חושב שהוא שווה את ההשקעה, אבל יש כאן עניין גדול מהסרט עצמו: אם המפיקים והמפיצים יראו כי טוב, אם יתברר שאפשר לקיים כאן קולנוע רווחי גם ללא הפצה באולמות הקולנוע, זה עשוי להקים מחדש את הענף כולו דווקא מתוך האפר של המגפה. אז אנא.