יש סרטים שגורמים לך לחשוב שצריך לב של אבן כדי לא לצאת מהם בוכה; אני לא יודע מה צריך כדי לצאת מ"תא מספר 6" בלי חיוך. נראה לי בלתי אפשרי פיזית להימנע מזה.

לורה (סיידי הארלה) היא צעירה פינית שלומדת במוסקבה ונמצאת שם במערכת יחסים אינטימית עם אישה שהיא מעריצה, אבל כשהשתיים אמורות לצאת ביחד למסע ברכבת אל עיר הנמל מורמנסק, לורה מוצאת את עצמה לבד בקרון שינה. בעצם הלוואי עליה לבד, כי היא חולקת את החלל הזעיר עם גבר בשם ליוחה (יורי בוריסוב) שהדבר הראשון שהוא מוצא לנכון לשאול אותה הוא אם היא נוסעת למורמנסק כדי למכור את הכ*ס שלה.

ל"תא מספר 6" יש תשובה נהדרת ל"הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו": כן, הם פשוט ילכו כמי שלא נועדו. מערכת היחסים בין לורה וליוחה מתחילה הכי גרוע שאפשר, ודווקא כשהם מצליחים להתחיל לנהל משהו שדומה לדיאלוג נכנס לתמונה גבר אחר, טייל שנודד לתוך הקרון שלהם, והורס את הדינמיקה העדינה שאיכשהו החלה להיבנות ביניהם. אבל ככל שהמסע נמשך והחיכוך מייצר לא שפשופים אלא גם גצים, מתברר שכל אחד מהם מביא לשולחן משהו שהשני זקוק לו: ליוחה, שאולי כן ואולי לא סובל מפגיעת ראש, צריך אישור לזה שהוא לא עלוב נפש. לורה צריכה מישהו שידרדר אותה לאי-רצינות (ובאלוהים, איך שהארלה מגלמת את הדמות הזאת. אוסקר לא מתחיל לתאר את זה).

היא סטודנטית לארכיאולוגיה, הוא פועל. היא נוסעת עד (פחות או יותר) הקוטב הצפוני כדי לראות ציורי קיר, הוא לא יודע מה זה. רק עכשיו כשאני כותב את הדברים עולה בדעתי שזה נשמע נורא, מין סיפור על הפכים משלימים, אבל אני לא חושב שזה מה שהעסיק את הבמאי-תסריטאי הפיני יוהו קוסמאנן ("היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי"); נדמה לי שהתמה האמיתית של "תא מספר 6" היא בדידות והדרכים המפתיעות שבהן יכול להימצא לה מזור, גם אם רגעי לגמרי ומשונה מאוד.

ממש בתחילת הסרט זורקת דמות משנה את האמירה שבריחה היא מצב של הימלטות ממשהו ולא הימלטות אל משהו; בלי מיליגרם של כובד או של התפלספות, קוסמאנן מפגיש שתי דמויות שלכאורה יש להן מטרות מסומנות – תחנת רכבת, מה יותר יעד מזה - אבל אין להן מושג לאן הן נמלטות והן קצת בהכחשה לגבי הדבר שהן נמלטות ממנו, היא מאיזו אשליה של חשיבות או משמעות והוא מרגשי נחיתות. מה שקורה ביניהם קורה לגמרי בניואנסים, בקטנה, ברגעים מביכים-מצחיקים-עצובים, וזה פשוט יפהפה.

זה לא פיל-גוד-מובי בשום אופן, אבל אני עומד מאחורי ההצהרה על הישורת האחרונה: משהו בסך ההתרחשויות ובאופן שבו הן מסתכמות פשוט מכריח חיוך. זאת מעשייה על מפגש לגמרי לא משנה גורלות, ובכל זאת בלתי נשכח, כי הוא חיבר בין שני אנשים שנפגשו בדיוק כששניהם היו נורא צריכים חיבור. וזה שבשניהם נתקיימה השורה הנצחית של הסטונז – אתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה, אבל לפעמים תקבל את מה שאתה צריך – זו בדיוק התשתית החיוכית. כי וואלה, תראו מה זה, לורה וליוחה קיבלו בול את מה שהם היו צריכים. 

אני לא יודע מה הסיכוי של ההפקה הפינית-גרמנית-אסטונית-רוסית הזאת למשוך קהל ישראלי, ואין לי מושג אם זכייתו של "תא מספר 6" בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן (ה"גרנד פרי", לא דקל הזהב) היא תו תקן בעיני מישהו (אגב, בעיניי היא לא. לא בוטח בפרסים שמחולקים מטעמו של חופן שופטים). אבל זהו, שזה לא סרט רק לחובבי סרטים פיניים-אסטוניים ו/או כאלה שמתרשמים מפרסים גדולים של חברי שופטים: אני אומר באחריות, זה לכל אחד שמתחשק לו לצאת מאולם קולנוע עם חיוך.