"ויהי בוקר", הזוכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, מגיע לבתי הקולנוע באוף-מומנטום האופייני לקולנוע הישראלי אפילו כשאין תירוץ של מגפה: כמעט חצי שנה לאחר הזכייה באופירים שלו (שבעה בסך הכל), ושמונה חודשים לאחר הפרמיירה העולמית שלו בפסטיבל קאן. האם הסרט דובר הערבית, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, ימצא קהל למרות הפספוס הזה של ההייפ המקומי והבינלאומי? אני מקווה שכן, כי לגמרי מגיע לו. ליתר דיוק, לבימוי ולמשחק ולבניית הדמויות מגיע כל הקהל וההייפ שבעולם; לכתיבה מגיעה קריאת השכמה. אבל אחד אחד.
סמי (אלכס בכרי, תרשמו אופיר מוצדק) נוסע לחתונה של אחיו עם בנו ואשתו, מירה (ג'ונא סולימאן, עם אופירים מוצדקים תחת שני הכובעים שלה, מלהקת ושחקנית ראשית). האירוע עובר ללא אירועים מיוחדים מלבד מתיחות פנים-משפחתית קלה עד מתונה, אבל כשהמשפחה מנסה לחזור הביתה לירושלים, היא מגלה שכביש הגישה היחיד לכפר נותק בידי כוחות צה"ל. לונג סטורי שורט, הצבא מאמין שמסתתרים בכפר שוהים לא חוקיים, וכל מי שהגיע לחתונה מוצא את עצמו כלוא עד יעבור זעם או קץ כל הזמנים, מה שיבוא קודם.
השלכה של דמויות לתוך סיר לחץ היא תמיד קטליזטור לחשיפת אופיין האמיתי, וזה בדיוק מה שקורה: המצב מציף בעיות בנישואיהם של סמי ומירה ואת ההידרדרות הקוגניטיבית של אב המשפחה (סלים דאו); בו בזמן הוא מעמיד במבחן את היחסים בין סמי לחבר הילדות שלו, עבד (איהאב אליאס סלאמי בתפקיד שובה לב, מעוטר גם הוא באופיר), שמצדו מוצא זמן להסתכסך עם האיש הכי מסוכן בכפר.
סמי, מירה, עבד ואפילו דמויות מפותחות למחצה כמו החייל הישראלי המצ'וקמק שמילולית נרדם בשמירה על הכפר – אם יש דבר ב"ויהי בוקר" שעובד פשוט נפלא זו גלריית הטיפוסים שממנה הוא מורכב. לא פלא שהסרט הוציא את המיטב מהקאסט ולא פלא שזה התבטא בפרסים; זה מה שקורה כשיש לשחקנים עם מה לעבוד, והבמאי, ערן קולירין, אכן מספק להם פרנסה בלי סוף. בהתאמה, "ויהי בוקר" נמצא באלמנט שלו כשהוא מתפרק לסיפורים אנושיים, פרטיים, עתירי חולשות וגחמות ופה ושם גם חסדים. אבל במובנים רבים מדובר בעצם בשני סרטים בערבובייה; אחד הוא על אנשים במצור, והוא פשוט נהדר. לגבי השני, הנה סיפור שהיה: כשהזמנתי ל"ויהי בוקר" את החברה שלי ל', היא שאלה בתגובה "זה על הכיבוש?". עכשיו, בין אם היא שאלה את זה בבדיחות הדעת או בהתרסה אנטי-קולנוע-ישראלית, התשובה היא כן. ולמרות שהיא נכונה רק לגבי הסרט השני שחבוי בתוך "ויהי בוקר", זאת עדיין תשובה מבאסת.
כדי להמחיש את העניין, ההתרחשות הראשונה בסרט היא ניסיון להפריח יונים לבנות כקליימקס לחתונה המדוברת. אלא שהיונים מסרבות לעוף, ולמעשה מסרבות על הסף לצאת מהכלוב. המטאפורה הגסה הזאת – גסה במובן של ההפך מעדינה, לא במובן של מלוכלכת – אופיינית מאוד לסרט המבאס שבתוך "ויהי בוקר", הסרט שבמקום לספר על אנשים מספר על הכיבוש. גם בהיבט היותר מעניין והפחות מטופל קולנועית, החיכוך בין פלסטינים אזרחי ישראל לשב"חים, יש תחושה שקולירין יותר עסוק בלהזכיר לצופה היהודי שגם זה בגללו ופחות מתעניין במה שזה עושה ברמת הפרט.
אני לא אוהב סרטים על נושאים, סרטי אישיו. לקולנוע הישראלי של שנות ה-70 וה-80 הייתה מחלה כזו, ולמרות שהיא נרפאה ברובה, היא הייתה מספיק מדבקת בשביל ש-ל' תשאל אותי את מה ששאלה. אני מת על "ויהי בוקר" כסרט על אנשים בסגר שמשתמעות ממנו אמירות על הכיבוש, והוא ברובו אכן כזה; אני אוהב אותו הרבה פחות כסרט שמעמיד גלריית דמויות ותת-עלילות כתירוץ לומר לנו בטון של המורה ההוא מ"סאות' פארק" ש"כיבוש זה רע, מממ קיי?" (ולמען הסר ספק, לא בגלל תוכן המסר: בגלל התחושה שהסרט משני למסר).
סרטי אישיו נוטים מעצם הגדרתם להיות חדורי תחושת שליחות, ואני מעדיף את הקולנוע שלי חדור תחושת סיפור. קולירין הצליח פעמיים בעבר לגעת באישיוז הכי משומשים בקולנוע שלנו – הסכסוך הישראלי-ערבי ב"ביקור התזמורת" הנהדר והשפעות הכיבוש על הישראליות ב"מעבר להרים ולגבעות" המצוין – *בלי* לעשות מזה סרט אישיו. זה אפשרי כשהכתיבה משכילה להפריד בין טקסט וסאבטקסט, בין דרמה אנושית ומטאפורה ספרותית. לא קראתי את ספרו של קשוע, ואני מניח שהכובד המטאפורי של "ויהי בוקר" נובע לפחות ברמה מסוימת מעצם העובדה שהוא מבוסס על מקור ספרותי, אבל זה לא תירוץ לתסריט שכתב קולירין, האופיר הלא מוצדק היחיד של "ויהי בוקר": סרט הוא סרט הוא סרט. עדיף בלי שום סצנת יונים מאשר עם סצנת יונים שגורמת ל-ל' לגלגל עיניים להגיד, "נו, ידעתי שזה על הכיבוש".