יש משהו נורא מתסכל ב"סמטת הסיוטים", סרטו הראשון של גיירמו דל טורו מאז הזכייה הכפולה שלו באוסקר - על הבימוי ועל הסרט, לצד פרסים דווקא כן מוצדקים על עיצוב תלבושות ופסקול - עם "צורת המים". כף הזכות של הסרט גדושה: משחק נפלא, צילום פנומנלי של דן לאוסטסן, פלואו קולנועי נהדר אפילו בסטנדרטים הגבוהים ממילא של דל טורו. "סמטת הסיוטים" ניחן גם בדבר החמקמק הזה שכל כך קשה להגדיר וכל כך קל לזהות כשהוא שם: אווירה. על הכף שמנגד יושב ריג'קט בודד אך כבד משקל, והוא שחוויית הצפייה המענגת הזו לא מצטברת לכדי שלם מובהק או אפילו מובן. לא ברור לי *על מה* הסרט הזה, בקיצור. וזה מתסכל דווקא מפני שהוא עשוי כל כך טוב.
סטנטון קרלייל (בראדלי קופר) מתגלגל מתוך עבר אפלולי אל קרקס נודד, או ליתר דיוק פריק שואו, שם הוא מתחבר למגדת עתידות בשם זינה (טוני קולט) ולבעלה פיט (דיוויד סטראתיירן), שבעבר היה סוג של אמן חושים וכיום הוא בעיקר שתוי. בעזרת השניים האלה לומד קרלייל את האמנות העדינה של ההונאה המנטליסטית, ויוצא לשכנע את ניו יורק של שנות ה-40 שהוא באמת קורא מחשבות ובאמת מתקשר עם המתים. מתלווה אליו מולי (רוני מארה), שהחיים בקרקס הנודד לא הצליחו לפגום במוסריות שלה, אבל האם היא תשתף פעולה עם קרלייל בעוקץ שהוא מתכנן לטייקון נכלולי בשם עזרא (ריצ'רד ג'נקינס)? ומה בדיוק הסיפור של שותפתו למזימה, פסיכיאטרית בשם לילית' (קייט בלאנשט)?
זה יותר תקציר מהממוצע בביקורות שאני כותב, אבל חלק מהתסכול הנלווה לצפייה ב"סמטת הסיוטים" נובע מכך שבחלקו הראשון הוא לגמרי סרט על קרקס (או שוב, פריק שואו), ואז הוא לגמרי לא: ברגע שקרלייל יוצא לניו יורק, הסרט מתביית על סיפורו האישי ועל עלייתו המטאורית כנוכל. נדמה לי שזה המקרה הנדיר שבו למידע מוקדם עשוי להיות ערך, אבל זה עדיין לא יכול לספק מזור לסוגיית העל-מה-זה, תקלה ראשונה מסוגה בפילמוגרפיה של דל טורו (שני סרטי "הלבוי" הנהדרים, "The Devil's Backbone" הגאוני, "פסיפיק רים" המרהיב. דווקא "המבוך של פאן" קצת אוברייטד).
אל תטעו: "סמטת הסיוטים" הוא סרט קוהרנטי לגמרי, וכאמור גם מענג בדרכו. הבעיה - שלי, לפחות - אינה בהבנת ההתרחשויות, אלא בהיעדר תשובה מספקת לשאלה למה מספרים לי את זה. היצירה הזו אומרת כל מיני דברים על החברה המעמדית ועל קפיטליזם, על נפש האדם ועל יצריו; היא גם עושה דבר חתרני ומעזה לשאול מה ההבדל בין אמן אשליות לפסיכיאטר בכל הנוגע להצצה אמיתית אל הנפש. זו סדרה מכובדת של סימני שאלה ללא סימני קריאה, ואז זה רק עניין של מה גובר על מה - ההנאה הצרופה מאנסמבל השחקנים המושלם ומהעשייה הקולנועית, או התסכול המצטבר מאי ההצטברות של כל הנ"ל לכדי אמירה ברורה.
"סמטת הסיוטים" הוא עיבוד של רומן מאת וויליאם לינדזי גרשהאם מ-1946, והוא גם רימייק לסרט באותו שם מ-1947. הגרסה הקולנועית הקודמת לא רק קצרה משמעותית מזו של דל טורו (111 דקות מול 150); היא גם סרט הרבה יותר פשוט, הרבה יותר תכלס, על עלייתו ונפילתו של נוכל. נמאס לי קצת להתלונן על אורכם המופרז של הסרטים באשר הם, והאמת היא שהאורך הוא גם לא הבעיה האמיתית של המהדורה העדכנית: הממדים הבעייתיים כאן הם דווקא הרוחב והעומק, הראשון במובן של יריעה והשני במובן של ניסיון מגושם ומיותר להעניק לגיבור רקע פסיכולוגי.
אז אוקיי, זה קצת טו מאץ'. אבל וואו, איזו פאם פאטאל מעמידה כאן בלאנשט. ואיזה שיכור מקסים עושה סטראתיירן. וכמה מדויקת מארה. ואיזה מלחיץ ג'נקינס. ואיך טוני קולט עושה כל כך הרבה מדמות שמקבלת כל כך מעט. ומאיפה קופר הביא את הדבר הזה בסצנת הסיום. הבעתי בעבר את חיבתי ל"פרס האנסמבל" שמחלק איגוד השחקנים האמריקאי; אני לא יודע אם יש ל"סמטת הסיוטים" סיכויים לקטוף אוסקרים, אבל רבאק, תשמרו לו בצד את האנסמבל. הקאסט הזה עושה עבודה כל כך טובה שזו תשובתי האישית לשאלה מלפני שתי פסקאות: "סמטת הסיוטים" מענג הרבה יותר משהוא מתסכל.