משהו בטריילר העייף, משהו בהיעדר ההייפ, אפילו משהו בזמן המסך – 104 דקות בעידן שבו סרטים שהאולפנים מאמינים בהם נושקים לשלוש שעות – שידר ש"מורביוס" לא עלה יפה. ואז הגענו לדבר עצמו, שדווקא מצליח לסקרן עד סביבות חציו. אבל הסרט הזה פשוט לא תפח.
עוד לפני בעיית האפייה שלו, "מורביוס" סובל ממספר כשלים אינהרנטיים. ראשית, בתור סרט משנת ייצור 2022 שמבוסס על קומיקס מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, כמעט כל אלמנט בו מזכיר משהו שכבר ראינו. מייקל מורביוס (ג'ארד לטו, כשל מובנה נוסף שעוד אחזור אליו) הוא רופא שמחפש מזור לתחלואה של עצמו, ממש כמו דוקטור סטריינג'; החיפוש מוביל אותו ליצירת תרופה ניסיונית שמעניקה לו כוחות-על כמו-ערפדיים, איומים ולגמרי בלתי נשלטים, ממש כמו התפרצויות הזעם של הענק הירוק; מקורה של התרופה דנן הוא בעטלפים שמורביוס חש כלפיהם חיבור מיידי ואפילו סוג של משתכשך בהם, ממש כמו באטמן ב"באטמן מתחיל"; וחלק מהאפקט של התרופה הוא מעין מכ"ם טבעי, עטלף סטייל אבל גם "דרדוויל" סטייל. זאת, תסכימו, מנת יתר של "בסרט (גיבורי העל) הזה כבר היינו".
בעידן של רימייקים, ריבוטים, סיקוולים וריקוולים, תחושה של עוד מאותו הדבר היא לא בהכרח מכת מוות. השאלה היא מה עושים עם זה, ובתחילה נדמה שלבמאי השוודי דניאל אספינוזה ("כסף מהיר") יש תשובה לא רעה: עושים אופל. מכירים את המם שמשווה בין הסרטים של "מארוול" ואלה של המתחרה "די.סי", שבו על הסט של מארוול צועקים "אורות, מצלמה, אקשן" ובדי.סי רק "מצלמה, אקשן"? אז מורביוס הוא אמנם הפקה משותפת של מארוול ו"סוני", אבל הלוק כולו די.סי. 50 גוונים של חושך. באורח הולם, זה גם אחד הסרטים האלימים ביותר מהפריפריה המארוולית (טכנית מדובר בחלק מהיקום הקולנועי של ספיידרמן בסוני, אבל היום כבר קשה להבחין איפה הוא נגמר והיקום הקולנועי הגדול של מארוול ודיסני מתחיל). העניינים הסגנוניים האלה, לצד כמה רגעי אקשן מוצלחים, מחפים בתחילה על החולשות האחרות. אבל מילת המפתח כאן היא "בתחילה".
נגיד, הדמות של מיילו (מאט סמית'): כבר בסצנה הראשונה בהשתתפותו יבינו תשעה מתוך עשרה מכם מה הולך לקרות בהמשך לילד על הקביים. ונגיד, הדמות של מרטין (אדריה ארחונה): בסדר, הסרט מציג אותה כרופאה שעובדת לצד מורביוס, אבל אני מציע פרס כספי למי שימצא מה היא תורמת לעלילה (ולא, סצנת "ההעצמה הנשית" הנלעגת שבה היא "עומדת על שלה" מול גבר חמוש בהחלט לא נחשבת). מדובר בשתי דמויות המשנה החשובות ביותר ב"מורביוס", ושתיהן סובלות מתת-פיתוח משווע – בדיוק כמו התסריט כולו.
רובם המוחלט של סרטי הקומיקס מציגים עימות גיבור-נבל שמסתיים ללא קתרזיס, ואז נבנים לקראת העימות השני והמכריע ביניהם. "מורביוס" כל כך דל עלילתית שהוא מדלג מסיפור האוריג'ין של גיבור-העל לעימות המכריע עם האיש הרע; זה גם מוזר וגם מורח את הקליימקס באופן שגורם ל-104 הדקות האלו להיראות כמו - טוב, כמו סרט הוליוודי בן זמננו באורך ממוצע.
ההומור הטוב של סרטי מארוול - בהפקתה או בשיתופה, זה די גורף – הוא המייטי-מאוס שלה, הגיבור הקטן שמגיע ומציל אותה ברגעים הקשים. גם ב"מורביוס" יש הבלחות כאלו, אבל הן מהקלושות שזכורות לי באיזה תת-יקום שלא יהיה. חלק מזה הוא שוב הכתיבה; חלק אחר הוא ג'ארד לטו, שלהערכתי לא יצליח להביא פאנץ' ליין ליעדו גם אם חיי ילדיו יהיו תלויים בזה.
כן, לטו. השבוע כתב עליו איתי שטרן ב"הארץ" שהוא "השחקן שכולם שונאים – אבל אוהבים לצפות בו", אמירה שאני בהחלט מסכים איתה עד וכולל המקף. אני לא יודע למה שחקנים מעצבנים מעצבנים, אבל מה שזה לא יהיה, לטו ניחן בזה בכמויות מסחריות. במיטבו ("מועדון הלקוחות של דאלאס") הוא מרגיז; במירעו (זוכרים אותו כג'וקר בסיבוב הקודם של "יחידת המתאבדים"?) הוא בלתי צפי. לטו הוא לא הבעיה הכי גדולה של "מורביוס", אבל הוא בהחלט לא חלק מהפתרון, והמחשבה שעכשיו אנחנו תקועים איתו לפחות לאיזשהו איחוד עם שאר היקום הספיידרמני – כך על פי הסצנות המסורתיות המשולבות בכותרות הסיום – עושה לי צמרמורת, ולא מהמענגות ההן של שלמה ארצי.
תראו, "מורביוס" לא נורא. בטח לא כמו "נצחיים", אם להישאר בטריטוריה של מארוול. אבל הוא מאוד לא טוב, מאוד לא מלהיב. "לא תרצו לראות אותי רעב", אומר מורביוס בשלב מסוים ומרפרר ל"לא תאהבו אותי כשאני כועס" של האלק, גיבור-על שלא החזיק את אף אחד משני סרט הסולו שלו. תמיד חשבתי שזה כי גיבורי-על אהובים מפעילים אצלנו את ה"רוצה גם", ואף אחד לא רוצה להיות ירוק וכועס; בהשלכה ל"מורביוס", עוד פחות רוצים להיות חולים כרוניים שהפכו למוצצי דם חסרי שליטה. לכן, אפילו בניכוי כל כשל אחר, יהא שמו מורביאס.