שנת הבציר הקולנועית 2002 הייתה יוצאת דופן באיכותה, עם אינסטנט-קלאסיקות כמו "תפוס אותי אם תוכל" ו"דו"ח מיוחד", "השעות" ו"שר הטבעות: שני המגדלים", "עיר האלוהים" ו"השעה ה-25". חבר של כבוד ברשימה הזאת הוא "הרחק מגן עדן" של טוד היינס, אחד הסרטים המבריקים שנעשו אי פעם על שנות ה-50, עשור שהקולנוע האמריקאי אוהב מאוד להעלות באוב וכבר לפני עשור וחצי היה נדמה שאין מה לחדש בקשר אליו. אבל היינס, שכתב וביים את "הרחק מגן עדן", חידש ועוד איך: הוא לקח את ההתרפקות הנוסטלגית על ימי התום של הפיפטיז (=גן עדן) ופירק אותה לחתיכות, הזכיר לאמריקה ולעולם שהעשור הקסום ההוא היה רווי דעות קדומות ותקרות זכוכית גזעיות ומגדריות (=הרחק מ). אלה חומרים מורכבים, פוליטיים-חברתיים, אבל היינס השכיל להגיש אותם בפשטות ובישירות שיצרו סרט חד, נבון ונוגע ללב. עכשיו הוא חוזר לשתף פעולה עם הכוכבת שלו דאז, ג'וליאן מור, אבל התוצאה - מה אני אגיד לכם, הרחק מהרחק מגן עדן.
"מעשה פלאים", עיבוד מאת בריאן סלזניק לרומן מאת עצמו, מריץ במקביל שני סיפורים בשני צירי זמן נפרדים. הדומיננטי מביניהם במונחי דקות מסך הוא סיפורו של בן (אוקס פגלי), ילד בן 12 שמאבד את אמו (מישל וויליאמס) ואת שמיעתו בשתי תאונות נפרדות ולא קשורות, ויוצא לחפש את אביו המשוער בניו יורק של 1977; הסיפור השני, הדומה-במכוון, הוא על ילדה חירשת בשם רוז (מיליסנט סימונדס) שב-1927 בורחת מהבית ויוצאת לחפש באותה ניו יורק את כוכבת הראינוע והתיאטרון ליליאן מאייו (מור). הקשר בין שני הסיפורים האלה עמוק יותר מהדמיון הבולט ביניהם, אבל סלזניק והיינס לוקחים את הזמן עם ההסברים. זה לכאורה משאיר לצופה אפשרות לנסות לפענח את העניין בעצמו, אלא ששום דבר בסרט הזה לא מעורר שום סוג של רצון לעבוד בשבילו.
שרשרת שלמה של כשלים מונעת משני הסיפורים להמריא. זה מתחיל מבימוי הילדים-כוכבים: פגלי יוצא בלתי נסבל ממש וסימונדס לא מצליחה לעניין ולו לרגע. בהינתן שזה לא הימור-ליהוק כושל - פגלי היה מצוין ב"חברי הדרקון אליוט" וסימונדס הרגע שברה קופות ב"מקום שקט" - אין אלא להסיק שהיינס לא באמת יודע לעבוד עם ילדים. יוצא מן הכלל הוא ג'יידן מייקל, בתפקיד החבר לעת מצוא של בן, אלא שההופעה הסימפטית שלו אפילו לא מתחילה להתקזז עם אלו של הכוכבים. ואם בימוי השחקנים פושר-מינוס, אז חלום של שאר האספקטים בעבודה של היינס להיות פושרים. בימוי המצלמה חסר כל השראה ומנגד עתיר גחמות, כמו הבחירה הצפויה והמבאסת להציג את הסיפור הקדום יותר לא רק בשחור-לבן אלא גם ראינוע סטייל - ואילו בימוי העריכה פשוט רוצח את הסרט.
האמת היא שזה מובן מאליו. סרטים שמציגים צירי זמן בעריכה צולבת קמים ונופלים על בימוי העריכה מעצם הגדרתם, והיינס והעורך שלו אלפונסו גונסלבס עשו מבחינתי את שתי הטעויות הכי בסיסיות שאפשר לעשות בקרוס-קאטינג: בהתחלה ייבשו אותי עם שלב ה"מה הקשר", ובהמשך הוכיחו לי באותות ובמופתים שתכלס הם סתם סיבכו סיפור פשוט. כלומר, לא רק שהעריכה הצולבת לא שירתה מלכתחילה שום מטרה והמאיסה עליי את הסרט במלאות פחות משליש מ-116 דקותיו, אלא שבישורת האחרונה מתגלה שדווקא היה כאן פוטנציאל ליצירה סוחפת רגשית. אבל היינס התחכם, הסתבך והרס.
גם סרטו הקודם של היינס, "קרול", היה סיפור פשוט שהוגש באמצעים מתחכמים מדי ונמרח במקום לצבור מומנטום. בהינתן שגונסלבס ערך גם אותו, אין מנוס מלהסיק שהחיבור הזה לא עובד הכי משהו. וכשנזכרים בסטרייט-פורוורדיות הבריאה שבה היינס תיקל את "הרחק מגן עדן", קשה להבין איך אותו מוח קולנועי מסתבך ומסבך ככה יצירות שהפשטות יפה להן. אולי זה משהו בתוכנה שלו שהשתבש כשביים את "אני לא שם", הביופיק האולטרה-מורכב של בוב דילן, ואולי זה סתם סינדרום דארן ארונופסקי: הדבר הזה שגורם לבמאים מוכשרים לשכוח פתאום, באמצע הקריירה, מזה שמישהו אשכרה אמור לצפות בסרט שלהם.
אם "מעשה פלאים" היה נעשה מנקודת מבט של חוויית צפייה, היינו מקבלים מעשייה קטנה ומקסימה. אולי אפילו קצת קיטשית. אלא שהיינס ניגש לזה מנקודת מבט של אמירה אמנותית, ונראה שהוא בהחלט התפנן על ההנגדה בין הראינוע-סטייל לשחזור התקופתי-קולנועי-מוזיקלי של הסבנטיז, אלא שבדרך אבד לו גם הסיפור וגם הצופה, או לפחות הצופה הזה.
זאת הפעם השנייה בתוך חודש שאני נופל על סרט מסובך שלא בטובתו, והפעם השנייה שאני יוצא איפשהו בין משועמם למתוסכל. אז במאי העולם, אנא ובחייאת רבקום: אל תשכחו את הצופים. הם חלק די חשוב בתהליך הזה של עשיית סרטים.