פשרת המים

אפתח בחידה: אם סרט נקרא "Dark Waters", לצורך העניין "מים אפלים", ובסצנת הפתיחה שלו נראים צעירים קלי דעת שיוצאים לשחיית לילה באגם באמצע שומקום, ובשלב מסוים מראה לנו המצלמה איך הם נראים מתחת לפני המים כשברקע מוזיקה מאיימת, ופתאום משומקום מגיחה סירה עם אנשים חמושים שנראים לחוצים והם מגרשים משם את השוחים - אז לאיזה ז'אנר משתייך הסרט הזה?

טוד היינס לא חדש פה. הוא מביים מאז תחילת שנות ה-90 ויש מאחוריו לפחות יצירת מופת אחת ("הרחק מגן עדן") ועוד כמה וכמה יצירות מוערכות (לאחרונה "קרול", היסטורית "ולווט גולדמיין"). אם הוא עשה משהו שנראה כמו סרט אימה ונשמע כמו סרט אימה - ורחוק אות אחת מ"Dark Water", סרט האימה האמיתי הגם הגרוע מ-2005 - אז זה לא סתם התפלק לו. ובמיטבו, "פרשת המים" (תרגום עברי לא רע בהינתן ש"מים אפלים" כבר נתפס ב-2005 בידי, נכון, "Dark Water") אכן מתנהל כמו גרסת הזוועתון של "ארין ברוקוביץ". שזה, תודו, קטע לכשעצמו.

בדיוק כמו הסרט שהביא לג'וליה רוברטס את האוסקר, גם "פרשת המים" הוא סיפור אמיתי על הרעלת מקור מים בידי תאגיד ועל המאבק המשפטי דוד-נגד-גוליית סטייל בתאגיד הזה, בשְמן של משפחות שנפגעו הן מהפשע הסביבתי והן מהניסיון לטייח אותו. ספציפית למקרה הזה, מקור המים המדובר היה בווירג'יניה המערבית והתאגיד היה "דופונט", שתהליך ייצור מחבתות הטפלון שלו גרם לפליטת רעלנים כימיים והיה צריך להיפטר מהם איכשהו, אז למה לא באיזה חור במדינה הכי ענייה בארה"ב.

שוב כמו "ברוקוביץ", "פרשת המים" מתמקד פחות בקורבנות ויותר בניהול במאבק המשפטי. מארק רופאלו מגלם את עו"ד רוברט בילוט, ברנש ששורשים בווירג'יניה, מצפון פעיל ובקשת עזרה מצד זר מוחלט הפכו אותו ללוחם הצדק של נפגעי דופונט - למרות שבמקור הוא מייצג יצרניות כימיקלים, לא תובע אותן. טים רובינס, בתפקיד קטן וסולידי, מגלם את הבוס של בילוט ומי שצריך בכל פעם מחדש להחליט אם הוא הולך עם בילוט או נכנע ללחצים הכלכליים והאחרי שמפעילים אנשי דופונט; אן האת'וויי, בהופעה איומה ונוראה שנראית כמו ניסיון כמעט נואש למקסם את דקות המסך המועטות שלה, היא גברת בילוט ומי שצריכה בכל פעם מחדש להחליט אם גם היא הולכת עם זה וכו'.

לצד הדמיון הכמעט מוחלט שלו ל"ארין ברוקוביץ", "פרשת המים" מהדהד כל סרט "אנשים קטנים חושפים סודות של תאגידים גדולים" - מה שנקרא באנגלית Whistleblowers, או בעברית לא מספקת "חושפי שחיתויות" - החל ב"סילקווד", עבור ב"תביעה אזרחית" וכלה ב"המקור". אם זה נשמע גנרי אז לגנותו של הסרט ייאמר שזה נכון, לזכותו שזה דווקא לא נורא מפריע, ושוב לגנותו של "פרשת המים" ייאמר שדווקא במקום הכי חשוב הוא נופל לא תקומה: הגיבור שלו לא מעניין בשיט. "ברוקוביץ" של סטיבן סודרברג היה סרט אדיר כי הוא נבנה סביב דמות נהדרת עם מוטיבציות ברורות ואופי סופר-ספציפי. "פרשת המים" לא מתרומם מעל לדרמת-בית-משפט סבירה כי הוא נבנה סביב עוד עורך דין שגידל מצפון, וזה כבר גנרי ומציק בדיוק כמו שזה נשמע.

ביל קאמפ ("לינקולן", "ג'וקר") מגלם את החקלאי שמסב מלכתחילה את תשומת לבו של בילוט לנעשה בחצר האחורית המילולית שלו, איש אמיתי בשם ווילבור טננט. כש"פרשת המים" מספר את הסיפור של טננט - סרט אימה לכל דבר ועניין על חקלאי שהפרות שלו משתגעות, מתות או ממליטות עגלים מעוותים ללא סיבה נראית לעין, הכל בגלל איום בלתי נראה שנמצא איפשהו במים - זה לא סרט גנרי בשום אופן. להפך, זה טייק נפלא על כל הרעיון של סרט מפלצות, עם יצרנית כימיקלים בתפקיד המפלצת. אין פלא שקאמפ נותן את התפקיד הביי-פאר הכי זכיר בסרט, ואין פלא ש"פרשת המים" הרבה פחות טוב כשהוא סרט על עורך דין.

מארק רופאלו חתום על הפרויקט הזה גם כמפיק, ואין לי ספק שכל הנוגעים בדבר נכנסו לזה מתוך מחשבה שזה סיפור שחשוב לספרו (בכל הכבוד לחשיפה המקורית שלו ב"ניו יורק טיימס", פלטפורמה יותר ממכובדת אבל פחות מנגישה לכל). כאמור, בניכוי הגיבור והאת'וויי זה גם סרט לא רע. בקיצור, זה לא שהתבאסתי נורא מדרמת בית המשפט ששמה "פרשת המים"; זה שרציתי לראות יותר, הרבה יותר, מסרט האימה באותו שם.