"צעקה" החדש קרוב כל כך ברוחו ל"מטריקס: התחייה" שאפשר ממש לשחק ב"מצא את ההבדלים". שניהם מאתחלים סדרה שהתחילה בניינטיז בקול תרועה ודעכה באלפיימז בקול ענות חלושה; שניהם מחזירים אל המסך את חברי הקאסט המקורי, לאו דווקא אלה ששרדו את הסרטים הקודמים; ובעיקר, שניהם עושים את כל זה אגב קריצת ענק אל הצופה לאמור, "אנחנו יודעים שאתם יודעים שאתם צופים בריקוול".
יצור הכלאיים המדובר, נקודת האמצע שבין סרט המשך (סיקוול), אתחול (ריבוט) ורימייק, היא רעה חולה שהוליווד מכורה לה מאז שנת 2015, אז יצאו בבת אחת "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"עולם היורה", שניהם הצלחות קופתיות אדירות (וסרטים מוצלחים) שדייקו את נוסחת הריקוול ומאז זהו, זה מה שעושים כולם - ר' "מכסחי השדים" החדש כדוגמה עדכנית, לאו דווקא שוברת קופות אבל בהחלט ראויה לצפייה. "צעקה" תמיד היה מטא-קולנוע - נדמה לי שהראשון נהפך לקלאסיקה בראש ובראשונה כי הוא כל הזמן הזכיר לנו שאנחנו צופים בסרט ז'אנר - ובאופן הולם ל-DNA של הסדרה, בפרק החדש פשוט אומרים לנו את זה. כמו שהסרט הראשון היה אובססיבי לחוקים של סרטי האימה, כך החדש עוסק כל העת בכללי הריקוול, מסתלבט עליהם ומקיים אותם כלשונם בעת ובעונה אחת.
באופן שחוצה את גבולות הדמיון הסביר, בעיקר מפני שהיקום המטריקסי מעולם לא היה מטא-קולנועי במובן הזה, בול אותו הדבר קורה גם ב"מטריקס: התחייה". כלומר נכון, טרילוגיית הסרטים המקורית מוצגת דווקא כסדרה של משחקי מחשב (עזבו, סיפור ארוך), אבל כל בר דעת יכול לראות שהדיונים שאנחנו נחשפים אליהם - דברים כמו "וורנר מכריחים אותנו לעשות את זה" - הם לא יותר מאמירת "גם אנחנו נפלנו לטרנד ההוליוודי המאוס הזה" מעל לראש של האולפן וישר לאוזן של הצופה. אבל כאן מסתיים הדמיון, מופלא ככל שיהיה - כי בעוד ש"התחייה" הוא סרט בלתי נסבל, ממש על גבול הלא ניתן לצפייה, ה"צעקה" החדש הזה חמוד לאללה.
אנחנו מתחילים כמו שאתם חושבים, עם סצנה כמעט זהה לקלאסיקה עם דרו ברימור ושיחת הטלפון המסתורית. מי שמקבלת אותה הפעם היא צעירה בשם טארה (ג'נה אורטגה), וייקח לנו קצת זמן להבין את זה, אבל היא זוכה בכבוד מפני שהיא אחותה של אחת סמנתה (מליסה באררה). סביב השתיים יש כמובן חבורת צעירים שמכירים את כל סרטי האימה שנעשו אי פעם (ואת כל הריקוולים שנעשו משחר ההיסטוריה), וכמו שראינו בטריילר, יחד עם המשסף במסכה חוזרים גם שלושת הטנורים מהסרט הראשון: נב קמפבל כסידני פרסקוט, קורטני קוקס כגייל וות'רס ודיוויד ארקט בתפקיד דיואי (אגב, אם נולדתם מאוחר מדי, אז הארקט הזה היה פעם בעלה של קוקס והוא-הוא הסיבה לכך שיש ב"חברים" את הפרק ההוא שבו הוצמד לשמותיהם של כל חברי הצוות גם מקף וגם "ארקט". על לא דבר, הנעורים עדיין מתבזבזים עליכם).
תראו, אי אפשר להרחיב הרבה על העלילה של "צעקה". הרי כל דבר זה ספוילר, וחוץ מזה, הסיפור הוא בפירוש לא הנקודה החזקה כאן. אני מתקשה גם למצוא סיבות להזכיר את שחקני המשנה, כי אף אחד מהם אינו מותיר רושם מיוחד - מי מפאת מותו בטרם עת ומי כי וואלה, לא כאן תמצאו את היורשים של דה נירו וסטריפ. הבימוי של מאט בטינלי-אולפין וטיילר ג'ילט, שנכנסו לנעליים של ווס קרייבן המנוח? שום דבר לכתוב עליו הביתה. התסריט מאת ג'יימס ונדרבילט וגאי בוסיק? לא מתעלה לרמות של "צעקה" הראשון, ובטח לא לאזורי יצירת המופת שעליה חתום ונדרבילט, "זודיאק" (אבל השבח לאל, זה גם לא צולל למעמקים של "היום השלישי: התחדשות", גם הוא פרי עטו של ונדרבילט, לתחושתי אחרי שהוא החליף דילר). "צעקה" החדש גם לא מפחיד, בכלל, ובניגוד למקור הוא מצחיק בקול רם רק לעתים רחוקות. אבל מה, יש לו וייב.
"צעקה" החדש, שנקרא כמו "צעקה" הישן רק כדי לעצבן (וכמובן שאשכרה מודה בזה), הוא הסרט-שלא-לוקח-את-עצמו-ברצינות האולטימטיבי. הוא בא להריץ קטעים, לא להלחיץ טילים; לשתף אותנו בבדיחה, לא בהרפתקה משנת חיים. "מטריקס: התחייה" ניסה להיות *גם* כזה ו*גם* סאגת מדע בדיוני רצינית כמו ועדת כנסת, והתוצאה ראויה למאכל רק אם אתם ג'ואי והרגע הגישו לכם את עוגת הקצפת-בשר של רייצ'ל (מה, כבר ביססנו את זה ש"חברים" אינהרנטית לדיון). "צעקה" נשאר דבילי-לייט לכל אורכו, קורץ מתחילתו ועד סופו, וגם אם לקח לי קצת זמן להתחבר לגרוב המסוים שלו, כשעלו האורות חייכתי כל הדרך החוצה. רוצים שאספר לכם מה עשיתי לכל אורך הדרך החוצה מ"מטריקס: התחייה"?