המרגל שהרדים אותי

"המרגל – סנודן" נפתח בשקופית המבהירה שאנחנו עומדים לצפות ב"דרמטיזציה" של אירועים אמיתיים. דרמטיזציה. כאילו הסרט מתנצל מראש שהוא יהיה מוות, אבל רק כי ככה זה בחיים.

וזה אכן מוות - בעיקר אם צפיתם ב"אזרח מס' 4", הסרט הדוקומנטרי המרתק ש"סנודן" הוא בעצם המייקינג-אוף שלו. אחרי הכל, התיעוד בזמן אמת של סנודן בידי הבמאית לורה פויטראס (בסרט מגלמת אותה מליסה לאו) והעיתונאי גלן גרינוולד (זכארי קווינטו) כבר סיפק את התשובות לשתי השאלות הכי מעניינות בנוגע לסוכן ה-NSA לשעבר אדוארד סנודן (ג'וזף גורדון לוויט): מה הוא גילה ולמה הוא החליט לחשוף את זה.

התשובות, בהתאמה, הן שהממשל האמריקאי עוקב אחרי הפעילות הדיגיטלית הפרטית של כל תושבי ארה"ב ושל רוב מנהיגי העולם, ושלחשוף את זה היה הדבר הנכון לעשותו. לסרט העלילתי שביים אוליבר סטון נותר רק לחזור (באריכות) על שתי הנקודות האלה ולגולל (באריכות רבה) את השאלה "איך" – כלומר, איך נחשף סנודן למידע ואיך הוא הוציא אותו החוצה. אלא שסנודן נחשף למידע פשוט במסגרת עבודתו, וההברחה החוצה הייתה בבסיסה עניין של הסלקת כרטיס זיכרון בתוך קובייה הונגרית (מה ספוילר, רואים את זה בטריילר). לא בדיוק החומרים שמהם עשויים סרטי ריגול, אבל לפחות יש כיסוי מלא להבטחה הטמונה ב"דרמטיזציה".

הבעיה הכי גדולה של "המרגל – סנודן" היא, כאמור, המוות. התסריט המשעמם עד דמעות שכתבו סטון וקירן פיצג'רלד הוא לכאורה ניתוח דמות, אלא שאין כאן אפילו דמות לנתח; נודן מוצג כגבר שתמיד היה נחוש לשרת את מולדתו - בתחילה כחייל, ולאחר שבעיות גופניות קטעו את הקריירה הצבאית שלו, כאיש ביון. הפליפ שהוא עובר, או לפחות הפליפ שמוצג לנו, הוא של אבדן תמימות, לא של אבדן דרך. כלומר, המוטיבציה הפטריוטית היא הקבוע במשוואה; הדבר היחיד שמשתנה הוא דרך הפעולה - בתחילה בתוך המערכת ולבסוף מחוץ לה, בניסיון להציל אותה מעצמה. "אפשר להיות פטריוט גם בלי להסכים עם הפוליטיקאים", אומר לסנודן הממונה שלו, קורבין (ריס איפנס); זה כל הסיפור, וזה לא מחזיק 134 דקות של סרט. לא בטוח שזה מחזיק 90.

היתרון בממש להשתעמם מסרט הוא שזה נותן למחשבות קצת זמן לנדוד, ושלי התגבשו לכדי חמש שאלות ש"המרגל – סנודן" מותיר ללא תשובה:

1. באיזה קטע השחילו לנו את "המרגל" לשם? הסרט נקרא במקור "סנודן". הבעיה שלי עם התוספת העברית "המרגל" לא נובעת מטהרנות תרגומית, אלא מבחירה המילה – אדם שמעביר מידע סודי לתקשורת על דעת עצמו, ללא שום תמורה, אינו מרגל על פי שום הגדרה סבירה של המילה. הוא מקור, או מדליף, או מה שהאמריקאים קוראים "נושף במשרוקית". לא, כי זה מטריף אותי מאז וענונו.

2. איזה תהליך מחשבה הוביל את שיילין וודלי לסרט? לא הזכרתי את וודלי עד עכשיו, למרות שהיא כנראה שנייה רק לגורדון לוויט בכל הנודע לדקות מסך, מפני שהדמות שלה - לינדסי מילס, חברתו של סנודן בחיים האמיתיים – לא משפיעה על הסרט בשום אופן. כמו אינספור בנות זוג של מישהו שעובד במשהו סודי שראינו באינספור סרטים לפניה, גם תפקידה של מילס מסתכם בשלושה תחומי אחריות: 1) לא לדעת כלום; 2) להתלונן על זה שהיא לא יודעת כלום אבל בסופו של דבר לקבל את זה; 3) לדאוג. אני מניח שיש בזה טעם לפגם גם מבחינה מגדרית, אבל מה שמוזר לי הוא ששחקנית במעמדה של וודלי בכלל נכנסה לסיפור הזה. בגיל 25 היא אמורה להוביל סרטים, לא לשמש בהם גלגלית חמישית.  

3. האם זה בסדר שהתפעלתי מג'וזף גורדון לוויט? כבר בטריילר אפשר היה להתרשם שלוויט אימץ את הקול ואת חיתוך הדיבור של סנודן. אפשר לבטל את ההופעה שלו כאן כחיקוי, אבל אני הרגשתי כמי שצופה בשחקן שמתעל את האדם שהוא מגלם. אהבתי את לויט מאוד בעשור הקודם, אחרי שהרביץ ברצף את "עור מסתורי" ואת "בריק", אבל בשנים האחרונות הוא נעשה מבחינתי אחד מהשחקנים האלה שאתה מתבאס לראות על הפוסטר. מהבחינה הזאת, "סנודן" הוא תיקון משמעותי.

4. זהו, זה מה שנשאר מאוליבר סטון? גם הסרטים הטובים בקריירה של סטון היו איכשהו בעייתיים – פשטניים מדי כמו "פלאטון", היסטריים מדי כמו "רוצחים מלידה" או קונספירטיביים מדי כמו "JFK" – אבל הקולנוע שלו היה תמיד מעניין, אפילו מסעיר. תראו לצורך העניין את "וול סטריט 2 - הכסף מדבר" (אל תראו, זה חרא, אני מנסה להבהיר נקודה): אפילו בהמשכון המיותר ההוא עשה סטון דברים נהדרים במצלמה, בעריכה, בסאונד. "סנודן" הוא דרמטיזציה גם במובן הזה - שחזור דרמטי, כלבוטק שיק. מה נסגר.

5. זה רק אני או שה-NSA האלה לא גדולים באבטחת מידע? וגם ה-CIA לא משהו, אם כבר מדברים: סרט שלם מסתובב סנודן ואומר לכל מי שרוצה להקשיב שהוא לא מבסוט מהחדירה לפרטיות של אזרחים - אומר לבוסים שלו, אומר לקולגות שלו - ובסוף מסליק את המידע הכי סודי באמריקה באמצעות ההוקוס פוקוס ההאקרי של קופי-פייסט לדיסק און קי. עכשיו, מדובר בסוכנויות ביון; האם תשומת לב לדיסקרטיות של העובדים שלהן ולביטחון המידע שלהן לא מוטמעת בעצם ההגדרה? "היית מצפה ש-intelligence (אינטליגנציה) תשחק תפקיד ב-intelligence (מודיעין)", אומר בשלב מסוים האנק פורסטר, הדמות המיותרת לחלוטין שמגלם לרגע ניקולס קייג'. ובכן, מה שהאנק אמר.