הוא מועמד לכמעט כל אוסקר אפשרי, ואם זה תלוי בי אז אין מצב ש"מסכנים שכאלה" לא זוכה בשלוש קטגוריות מרכזיות: 1) פרס השחקנית הראשית לאמה סטון, שעושה כאן את תפקיד חייה, בלי להוריד כלום מההופעות שלה ב"באה בקלות", "לה לה לנד" ו"המועדפת" - גם הוא של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, ש"במסכנים שכאלה" הולך איתה למקומות אחרים לגמרי. 2) פרס הבימוי. לנתימוס היה צריך לקבל את פרס הסרט הזר על "שיני כלב" המופתי שלו מ-2009 ואת פרס הבימוי על "המועדפת"; הפעם הוא חייב לצאת עם פסלון. 3) פרס הסרט הטוב ביותר, ואני אומר את זה עם כל אהבתי ל"המאסטרו" ול"נפגשים לחג" (ההמלצה הגורפת תפורסם כאן בקרוב), וגם עם כל אכזבתי מ"אופנהיימר".

"מסכנים שכאלה", שמבוסס על הרומן בעל השם הזהה מאת אלאסדיר גריי, הוא סרט כל כך יוצא דופן בסגנונו ובאווירתו שלפני סופרלטיבים נוספים חייבת לבוא אזהרה: מדובר במקרה קלאסי של "לא לכל אחד". ונכון שאין דבר מתנשא יותר ממבקר קולנוע שאומר "אני אהבתי, אבל ייתכן שמוחות פחותים לא יאהבו", אבל בחיי שזה *לא* מה שאני אומר. אם צפיתם למשל ב"הלובסטר" של לנתימוס, אז זה בעיניי היה סרט פשוט בלתי נסבל למרות שהוא חולק מספר מאפיינים עם "מסכנים שכאלה", למשל נגיעה במדע בדיוני ואווירה שניתן להגדיר כמלנכולית; אלא ש"הלובסטר" הוא סרט נטול הומור, סרט שלוקח את עצמו ברצינות מופרזת, ואילו "מסכנים שכאלה" הוא קומדיה – וזה עושה את כל ההבדל שבעולם. כן, זה סרט מוזר, וכן, אני בטוח שעבור חלק מהצופים הוא יהיה יותר מדי (מוזר, גרפי, אכזרי בדרכו או כל הנ"ל). אבל מי שיזרום עם הסגנון שלו ירוויח חוויית צפייה בלתי נשכחת.

אני בכוונה מתחמק מתקציר העלילה, כי האמת היא שכמעט כל מילה תהיה ספוילר. ברשותכם אסתפק בזה: בלה (סטון) היא אישה צעירה, בת התקופה הוויקטוריאנית – ליתר דיוק גרסת פנטזיה של התקופה – שמדען שאיכשהו מצליח להיות גם ד"ר פרקנשטיין וגם המפלצת שלו (ווילם דפו) מקים אותה לתחייה מסיבותיו הפרטיות. כשהיא מגלה מה קדם לקיום שהיא מכירה, בלה יוצאת למסע חובק עולם עם גבר מפוקפק (מארק רופאלו, שהייתי מפרגן לו על המועמדות לשחקן המשנה אלמלא נשללה המועמדות מדפו, שתכלס מגיע לו הרבה יותר). וזהו, זה כל מה שנראה לי סביר לגלות.

מה שעושה לנתימוס ב"מסכנים שכאלה" נראה כמו מפגש בין הקולנוע של דייוויד קרוננברג – ספציפית ב"תאומי המריבה" - וז'אן פייר ז'נה, אבל פחות בהילוך של "אמלי" ויותר של "עיר הילדים האבודים" ו"דליקטסן". מה שנבנה כאן לנגד עינינו הוא עולם מטורלל, סוריאליסטי (נא אוסקר נוסף על עיצוב אמנותי), עולם של פרוצדורות רפואיות מחרידות ואכזריות בלתי נתפסת, אבל גם של יופי בל יתואר ושל איזושהי גדוּלה אנושית שמצליחה להיות חזקה יותר מכל מה שמסביבה. לנתימוס מציג כאן עינויי גוף ונפש לצד כלי תחבורה בסגנון סטימפאנק, זנות וניצול לצד הכלאה בין חזיר לתרנגולת; ההומור, ובעיקר הדרייב הנפלא שמספקות הדמות של בלה וההופעה של סטון, מעניקים לכל זה דבק דרמטי-קומי שפשוט לא נותן לסרט לדעוך לשנייה. שהופך יצירה שבקלות הייתה יכולה להיות מנוכרת כמו "הלובסטר" למרגשת, סוחפת, מעוררת השראה. 

בסוף כל שנה קלנדרית אני משתתף בפודקאסט סיכום השנה הקולנועית של "גיקונומי". כך היה גם השנה, ועבדכם מצא את עצמו מתלונן שם על שנה דלה שלא יצא ממנה אף "וואו" קולנועי של ממש. שבוע לאחר מכן צפיתי ב"מסכנים שכאלה", וכמה רציתי לחזור בזמן אל ההקלטה ההיא ולהכריז שהנה, 2023 קיבלה את המאסטרפיס שלה.

כמו שקורה לא אחת עם סרטים שמתפוצצים מרוב אמנות, הניסיון לתאר את גדולתו של "מסכנים שכאלה" מזכיר לי את הציטוט האלמותי של פרנק זאפה: "לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". וזה באמת מהמקרים האלה שלכתוב על קולנוע זה כמו לנגן במכחול, ובכל זאת אנסה עוד פעם אחת: הסרט הזה הוא כמו חלום שחולמים תחת השפעה של משככי תודעה, במובן הכי עשיר של החוויה. אם גם זה לא עוזר לכם, אז עזבו ופשוט צאו לקולנוע. מחכה לכם שם וואחד הרפתקה.