לקראת סוף העשור שעבר שטף את הרשתות החברתיות גל שיתופים של "סרטונים מספקים", ערב רב של קטעי וידאו במגוון נושאים שהבטיחו ליצור תחושה של שביעות רצון - וקיימו, למרות שקשה להסביר מה בדיוק מספק בצפייה בגילוף שעווה, הקמת בית עץ או מדריך "עשה זאת בעצמך" למשהו שאף אחד לא רוצה לעשות בעצמו. "אהבה בשחקים: מאווריק" הוא קצת כזה, רק באורך מלא: סרט מספק. 131 דקות שנוגעות בדיוק במקומות הנכונים. ובהינתן שהרגעים המספקים ביותר שלו הם גם כמה מקטעי הטיסה המרהיבים ביותר שצולמו אי פעם, המלצתי הגורפת היא לצאת מהבית ולצפות בו על המסך הכי גדול שאפשר. רק אל תצפו ממנו ליצור שום דבר מלבד אותה תחושה חמקמקה של סיפוק.
פיט "מאווריק" מיטשל (טום קרוז) נקרא לשוב לבית הספר לטיס כדי להכשיר דור צעיר של טייסי-על לקראת משימה בעורף האויב. כולם שם יודעים שהוא פרא אדם, וזה לא בא טוב לסגן האדמירל שהוא המפקד הישיר שלו (ג'ון האם), אבל מאווריק נהנה מגיבוי של לוטננט טום "אייסמן" קזנסקי (ואל קילמר). מהצד השני של שרשרת הפיקוד, לטייסים הצעירים לוקח זמן לקבל את מרותו של המדריך החדש. זה נכון במיוחד במקרה של לוטננט בראדלי "רוסטר" בראדשו (מיילס טלר), בנו של ניק "גוס" בראדשו, מי שהיה יד ימינו של מאווריק ולא שרד את הסרט המקורי.
מתוך נאמנות לאותו מקור, שבו מעולם לא זכינו להבין מיהו האויב ששולח מטוסי מיג להילחם בחבר'ה של מאווריק, גם הפעם המדיניות היא של עמימות מוחלטת. אנחנו יודעים שהמשימה היא הפצצה של מתקן גרעיני, אבל לא יודעים של איזו מדינה, ויודעים גם שהסיבה היא דאגה לשלומן של המדינות השכנות לאותה אויבת עלומה. במילים אחרות, זאת אחת ממשימות השיטור העולמיות שאמריקה לוקחת על עצמה מעת לעת. לא מלחמה על הבית. עכשיו, אני לא יודע אם הבמאי ג'וזף קוסינסקי ("אבדון", "טרון: המורשת") היה ער או מודע לזה, אבל תוכנית הקרב נראית *בול* כמו המתקפה על כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים" המקורי, ובהפוך על הפוך זה ממחיש את אחת הבעיות הגדולות של "מאווריק": הוא לא מספק לדמויות שלו מוטיבציה חזקה מספיק.
כשבצד השני אין אימפריה, אין דארת' ויידר, המניע העיקרי של הטייסים הוא האגו של עצמם. ה"אני אראה להם מה זה" הפרטי שלהם. התוצאה היא ש"מאווריק" כולו הוא סדרה אינסופית של תחרויות השתנה: אריה זקן נגד אריה צעיר. אדמירל נגד קפטן. טייס צעיר שחצן נגד טייס צעיר טיפה פחות שחצן. ברמה אלגורית יותר, אבל לא פחות נוכחת, יש כאן מלחמת חפירות בין האישיות המרדנית והטראומות של הגיבור לחובות שעליו למלא. עכשיו, נכון האנשים האלה שהפריזמה היחידה שלהם לכל דבר שקורה היא איך זה משפיע עליהם? אז אני שוב לא יודע אם קוסינסקי היה ער או מודע לזה, אבל זה בדיוק מה שאנחנו למדים על מאווריק, הסרט וגם הדמות. איטס נוט אבאוט יו, אנחנו אוהבים להטיח באלמנטים האגוצנטריים של חיינו. ובכן, הסרט הזה כולו אבאוט האגו - הגברי והבכלל - של קפטן מאווריק ושל פקודיו.
שלא תטעו, "אני ואני ואני" זה טייק לגמרי לגיטימי על גבריות. אלא ששום דבר ב"מאווריק" לא מרמז על כך שיש כאן איזו ביקורת סמויה; זה פשוט סרט על גלריה שלמה של דמויות מונעות-אגו, וזהו. יוצאת הדופן היא האישה שחוזרת לחייו של מאווריק, בעלת בר מקומית בשם פני (ג'ניפר קונלי), אבל הדמות הזו לא חפה רק ממשחקי אגו, אלא גם מאפיון.
"אהבה בשחקים" המקורי הוא בעיניי סרט מגוחך, מופע של מאצ'ואיזם אינפנטילי (אני שם כרגע בצד את הפנטזיה ההומו-ארוטית שרבים וטובים זיהו שם) ותוצר קלאסי של עשור קולנועי ותרבותי שבו כוחנות נחשבה למחמאה. מצד שני, היה בו יסוד דרמטי שתמיד עובד: פרח טיס שמתקשה לקבל מרות (קרוז) מנסה בעת ובעונה אחת לסיים את לימודיו כמצטיין וגם לכבוש בכל מובן אפשרי את מדריכת הטיס שלו (קלי מקגיליס). איפה שלא תלך, תמצא קונפליקט. סרט ההמשך נכשל לחלוטין ביצירה של תחושת דחיפות, של התנגשות אמיתית, ובהתאמה מתקשה לייצר אימפקט רגשי מלבד אותו סיפוק אמורפי.
"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא בסופו של דבר פחות טיסה ויותר מדמה טיסה. מהנה אבל לא מסעיר, מרשים אבל לא נחקק. ועדיין, זה סימולטור שאתם רוצים לעלות עליו. כדי להשיג את צילומי האוויר בלי לחרטט אותם באפקטים מיוחדים, יותר חומר גלם צולם עבור הסרט הזה מאשר לכל טרילוגיית "שר הטבעות" *ביחד* - וההשקעה ניכרת בכל שניית מסך ובכל מייל אווירי. אולי זה סתם קטנוני לצפות ליותר מזה.