לא, לא, לא. "לשבור את הקרח 2" הוא פשוט לא סרט ההמשך הראוי לקודמו, אחד הסרטים הטובים והמצליחים-בצדק שיצאו בעשור האחרון מאולפני האנימציה של דיסני. ברור שקשה ליצור סיקוול משביע רצון לתופעה קולנועית-תרבותית כמו שהיה המקור, וקשה עוד יותר לעשות מה שלכאורה מצופה מכל המשכון ומעטים כל כך מצליחים לספק, קרי תחושת "משווה ומעלה". אבל "לשבור את הקרח 2" הוא במיטבו עוד מאותו הדבר ובמירעו כמעט פרודיה על עצמו, וזה כמעט בלתי נסלח בהינתן שליוצרים ג'ניפר לי (תסריטאית ובמאית-שותפה) וכריס באק (במאי-שותף) היו שש שנים לחשוב על משהו טוב.

הסרט נפתח בזיכרון ילדות משותף של האחיות אלזה ואנה, ומשם קופץ קדימה למשהו כמו שלוש שנים לאחר העלילה של המקור. אלזה שומעת קול משונה מכיוון צפון, ספק שירה וספק קריאה לעזרה, ויוצאת עם החשודים הרגילים - אנה, קריסטוף, אולף וסוון - אל מה שהם מאמינים שהוא מקור הקסם של אלזה. וכמובן שזה יותר מסתם טיול, כי יש סיבות לחשוב שממלכת ארנדל כולה בסכנה, וכמובן גם שזאת לא רק שליחות מדינית: יש גם אג'נדות אישיות, כמו הצעת נישואים מתוכננת של קריסטוף לאנה, דברים מסוימים שאלזה לא חולקת עם אחותה וסודות שהולכים אחורה עד לאותו פלאשבק מסצנת הפתיחה.

אם יש דבר שנעשה ברור כבר בישורת הראשונה, זה ש"לשבור את הקרח 2" הוא סרט גיבורי-על. כלומר גיבורת-על, כלומר אלזה ביושבה כקפטן מארוול (אני בוחר דווקא בקפטנית ולא למשל בוונדר וומן מפני שמדובר ממש בסרטים-אחים, או שמא אחיות: שניהם מבית דיסני, שניהם מציגים גיבורת-על זהובת שיער, שניהם בינוניים להכעיס ולשניהם אין ביצים להכריז שהגיבורה שלהם לסבית למרות שכל העולם הנאור מצפה מהם בדיוק לזה). מעבר לזה, המסע של החבורה צפונה אל מקור הקסם של אלזה מסתיים במקום שנראה כמו שיבוט של מבצר הבדידות, אותו ארמון קרח שסופרמן פורש אליו מעת לעת. ובעוד שקונספט הסופר-הירו הוא בחירה לגיטימית ואפילו צפויה - הרי אפשר לראות ב"לשבור את הקרח" סיפור אוריג'ין של קפטן קרח - הרי שהסרט הנוכחי לא מחדש דבר בטריטוריה הז'אנרית הצפופה הזאת. כאמור, הוא בעיקר מהדהד את הביאוס הקודם של אותו אולפן באותו עניין.

הז'אנר הרלוונטי הנוסף הוא כמובן המיוזיקל, והתחושה היא שאת הסרט הזה כבר שמענו. אין כאן נפילות מהדהדות, אבל הכל נשמע ממוחזר ושום דבר לא מתנחל באוזן כיורש מיידי ל"Show Yourself") "Let it Go" מנסה אבל מתאמץ מדי, "Into the Unknown" הוא הקליט מכולם אבל נעדר מסר, כל שכן מסר מרים). בעיקר, אין שום סצנה שמתקרבת לאותו סיקוונס מהסרט המקורי שבו אלזה משתמשת לראשונה בכוחות שלה ובונה את ארמון הקרח לצלילי השיר שכל העולם מזמזם כבר שש שנים. זה היה רגע קולנועי-מוזיקלי מושלם שזיקק לגמרי את כל המהות של "לשבור את הקרח", ובהמשכון אין שום דבר שמזכיר את הפסגות הללו - בראש ובראשונה מפני שאין בו שום קונפליקט לנעוץ בו שיניים. כלומר, אם בסרט הראשון הייתה לנו צעירה שחוששת מהעוצמות של עצמה, הרי שבהמשכון יש רק עניינים חיצוניים, "גורל הממלכה" סטייל.

כשמארוול של אותה דיסני הייתה צריכה ללכת צעד קדימה עם גיבורי-העל שלה, היא לא חששה להציג את החולשות שלהם (בראש ובראשונה את ההיבריס של טוני סטארק/ איירון מן) ואפילו להציג אותם כמי שגרמו לאסונות של ממש. ב"לשבור את הקרח 2" מפספסים לי ובאק את ההזדמנות שהם עצמם יצרו כשהלכו על סרט גיבורת-על, מפני שהם פשוט לא מסוגלים לייחס לגיבורה שלהם דבר מלבד כוונות טובות. הם כל כך עסוקים בהעצמה נשית שזאת נון-אופציה, וזה מעקר את הסרט שלהם במקרה הטוב ומגחיך אותו במקרה הרע.

_OBJ

באחד הנאמברים המוזיקליים היותר מוצלחים של "לשבור את הקרח 2", קריסטוף שר על אהבתו לאנה במה שהולך ומידרדר לכדי מין קליפ אייטיז מביך שבמביכים. זה נהדר כשלעצמו, אבל זה גם ממחיש את הבעיה האינהרנטית בגישה של הפרנצ'ייז המתהווה הזה למגדר: בעוד שאת הגבר האחד בסיפור מותר להגחיך (זה לא רק השיר, זאת גם האימפוטנציה שמפגין כריסטוף במשימה של הצגת השאלה "התינשאי לי"), הנשים מוצגות באופן כה זך ורם וטהור שהן משעממות טוסיק.

תראו, "לשבור את הקרח 2" הוא סרט סביר שבטח יעשה מלא כסף. הוא מציג אנימציה נהדרת - אני לא חושב שראיתי מנעד הבעות פנים מרשים יותר בדמויות שנוצרו באנימציית מחשב - והוויזואליה שלו נעה בין המרשים לסוחף. אלא שזה האספקט הסוחף היחיד בהמשכון לסרט שכל הקטע שלו היה לסחוף, ספציפית ילדות ונערות שלא האמינו בכוחות של עצמן. זה כשל נקודתי, אבל לטעמי הוא מעיד על המקום המוזר שההעצמה הנשית-קולנועית הגיעה אליו. נדמה לי שהעת כשרה לשובן אל נשים פחות ממושלמות אל הקולנוע, לרבות זה שמיועד לילדים. זה מסר יותר ריאליסטי, וזה בעיקר עושה סרטים יותר טובים.