קשה להתעלם מהדמיון בין הקריירות של רון הווארד ורוב ריינר. שניהם באים ממשפחות שואו ביזנס (הוריו של הווארד היו שניהם שחקנים, ריינר הוא בנם של הקומיקאי קארל ריינר והשחקנית אסטל ריינר), שניהם הפכו לשמות מוכרים באמריקה כשגילמו דמויות משנה בסיטקומים בשנות ה-70 - הווארד ב"ימים מאושרים", ריינר ב"הכל נשאר במשפחה" - ושניהם עברו בהצלחה ממשחק לבימוי.
עם השנים והסרטים התגלה שיש לשניים האלה עוד דבר במשותף, אם כי בדרכים שונות לגמרי: גם ריינר וגם הווארד מסוגלים ליצור סרטי מופת לצד גללים מהבילים, אבל בעוד שהראשון עשה תחילה רצף של מאטסרפיסז ("ספיינל טאפ", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי") ומאז אמצע שנות ה-90 נמצא בסטריק מדהים בדרכו של סרטים פשוט מחורבנים, עם הווארד אתה פשוט לא יודע מה תקבל. הקודם שלו היה "סולו", העלבון לבית "מלחמת הכוכבים", אבל ב-2013 הוא עוד עשה את סרט המרוצים האדיר "Rush"; בעשור שעבר הוא הבריק עם "פרוסט/ניקסון" והרשים עם "נפלאות התבונה", התבזה עם "צופן דה וינצ'י" והתגחך עם "סינדרלה מן". עכשיו הוא חוזר עם "יומני האפלצ'ים" בנטפליקס, ולפחות הפעם שומר על יציבות: הדבר הזה לא יותר טוב מ"סולו". אבל בכלום.
"יומני האפלצ'ים" מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של היזם ג'יי. די ואנס, "אלגיית הילבילי: ממואר של חברה ותרבות במשבר". ואנס מציף כאן זכרונות מג'קסון, קנטאקי, אזור שתושביו הם הילביליז (אם להשתמש בכינוי הגנאי המקובל) או רדנקס (אם להשתמש בכינוי הגנאי הלא מקובל); "יומני האפלצ'ים" מזגזג בין ניסיונו של ואנס לשרוד לימודי משפטים ב"ייל" וילדותו/התבגרותו בסביבה כחולת צווארון ואדומת צוואר. הסרט מתמקד בעיקר ביחסיו עם אמו (איימי אדמס), שהתמכרות לסמים היא רק בעיה אחת שלה, ועם סבתו (גלן קלוז), שמנסה להציל את הנכד שלה מהגורל של בתה, תרתי משמע.
לא קראתי את "אלגיית הילבילי" (באנגלית גם הסרט נקרא כך), אז אין לי מושג אם ואנס מצליח ליצור שם עניין ממשי בסיפור-החלום-האמריקאי הגנרי למדי הזה. רון הווארד, על כל פנים, לא מצליח. 117 דקות נמשך "יומני האפלצ'ים", ובמצטבר לא ספרתי אצל עצמי שנייה אחת של אכפתיות כלפי מה שקורה על המסך. חלק מזה הוא עניין של ליהוק: שני השחקנים שמגלמים את ואנס, הנער אוון אשטלוס והבוגר גבריאל באסו, פשוט לא קורים. וקשה להאשים אותם, כי איימי אדמס עושה כלום אחד גדול מתפקיד שהיה לו לפחות על הנייר אפיל אוסקרי, ובעוד שקלוז היא הדבר הלא-רע היחיד ביצירה העייפה הזאת, גם היא רחוקה מאוד משיאה.
הווארד, עם ובלי קשר לעברו כשחקן, הוציא בסרטיו הופעות נהדרות משחקנים נהדרים - פחות או יותר כל האנסמבל של "הורים במשרה מלאה", כנ"ל האנסמבל של "קוקון", לטעמי גם ראסל קרואו ב"נפלאות התבונה" וכמובן טום הנקס ב"אפולו 13" (וגם ב"ספלאש", סרט לא מוערך דיו, ובכל מקרה מוצלח בהרבה מהריפ-אוף זוכה האוסקרים שלו, "צורת המים", שבאורח פלא כתבה תסריטאית "האפלצ'ים" ונסה טיילור). העובדה שאף אחד בקאסט של "יומני האפלצ'ים" אינו מייצר הופעה אחת נורמלית היא ללא ספק לגנות האדם האמון על הבימוי שלהם, ובגיליון ההרשעות שלו זה עוד כלום לעומת העריכה, שהיא פשוט פשע נגד האנושות הרובצת על הספה.
שוב ושוב מראה לנו הווארד דברים שאנחנו כבר יודעים שיקרו, לרבות מוות של דמויות וגילויים דרמטיים אודותיהם; קודם מספרת לנו הקריינות (האיומה כשלעצמה) מה צפוי, אחר כך אנחנו רואים את זה קורה. או הזווית שממנה מסופר הסיפור: אנחנו צופים בזיכרונותיו של אחד ג'יי. די ואנס, נכון? אז באיזה קטע מר הווארד חותך פתאום אל הזיכרונות - אשכרה פלאשבק, כן? - של אמו ו/או של סבתו, לכו תדעו, לא שזה באמת משנה?
"יומני האפלצ'ים" נראה לפרקים כמו סרט שנעשה ניסיון להציל אותו בחדר העריכה, אלא שבמקום הצלה נוצר נזק. לפרקים אחרים הוא נראה כמו כישלון ידוע מראש, משלב התסריט האנמי של טיילור. מרגש זה לא, מצחיק בטח לא, מחדש משהו לגבי הילביליז הכי לא (למען האמת, ההצגה שלהם גובלת לעתים בהקצנות הקומיות המכוונות של סרטים כמו "הדיוקס קורעים את האזרד"). זה כישלון, כישלון מוחלט. הייתי אומר חרוץ, אבל זה בדיוק העניין: הסרט הזה עצל במקרה הטוב וגובל בחובבני במקרה הרע, והמקרה הזה כולל הן את העריכה שכבר הזכרתי והן את הצילום שטרם, עבודה כה חסרת השראה של מריס אלברטי שזה בדרכו כמעט מעורר השראה.
מה משך אנשים כמו רון הווארד, איימי אדאמס וגלן קלוז לפלופ הזה? לעולם לא נדע. אבל בעוד שהראשון כבר הרגיל אותנו לנפילות והשלישית כאמור יוצאת איכשהו בסדר, התפקיד הכי גרוע בקריירה הנהדרת של אדמס זה כבר בלתי נסלח. טוב, פשוט תסמכו על רון הווארד שהסרט הבא שלו יהיה פגז (או נפל. באמת, אתה אף פעם לא יודע איתו).
"יומני האפלצ'ים" זמין עכשיו בנטפליקס ישראל