בערך שעה לתוך "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", בסצנה שהיא לבו הרגשי המובהק של הסרט, אנחנו מקבלים תשובות לשתי שאלות מהותיות: אחת, מהיכן מגיע שמה החריג של היצירה הזו. שתיים, מה עם האבא.
הבמאית-תסריטאית אלייזה היטמן, יהודייה למי שחוגג, מחממת על אש קטנה את הדרמה של "אף פעם". הסצנה הראשונה היא (עוד) תחרות כישרונות בבית הספר עם הג'אמפ-קאטים הבלתי נמנעים בין הקטעים המביכים יותר ופחות על הבמה, ולרגע נדמה שזו (עוד) קומדיית תיכון, אבל ממש לא. זה סיפורה של בת 17 בשם אוטום שנכנסת להיריון לא רצוי - השחקנית-זמרת סידני פלאניגן, בתפקיד מצוין שמנצל את כל טווח הכישרון שלה - וכדי לסבך את המצב היא תושבת פנסילבניה, שם אין לה אפשרות לעבור הפלה. מה תעשה? תצא עם בת דודתה סקיילר (טליה ריידר) לניו יורק, שבה יש מרפאות שיבצעו את הפרוצדורה. אגב, בסרט עשוי להיווצר הרושם שהפלות אינן חוקיות בפנסילבניה; זה לא נכון, פשוט דרושה הסכמה הורית. העובדה שזה נראה אחרת היא לטעמי תוצאה של הווייב הקורבני שמייצרת היטמן, מה שלאו דווקא פועל לטובת הסרט או הגיבורה.
הסצנה שהזכרתי בפתח הדברים מתרחשת רק כשאוטום כבר ממש יושבת במרפאת הפלות, מול אשת מקצוע. היא מצוינת ומרגשת ומצדיקה לבדה את ההייפ סביב "אף פעם" - הסרט זכה השנה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס ובפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין - אבל בכל הנוגע לחוויית הצפייה שלי, כשהגיע השיא הרגשי הייתי כולי טרוד בשאלת "מה עם האבא". עכשיו, שלא תטעו, התשובה מספקת בפני עצמה וגם מצדיקה את ההתעלמות מהשאלה עד לשלב המתקדם הזה של העלילה; האירוניה היא שדווקא בגלל שזה מנומק, נהיר ואינהרנטי בסיפור, הרגע הזה ממחיש כמה בעייתי היחס שמפגינה היטמן כלפי גברים באשר הם.
במילים הכי פשוטות, שמאוד מוזר לי לפרסם דווקא ביום הגבר הבינלאומי, "אף פעם" לוקה במקרה מובהק של מיזאנדריה. *כל* הגברים שמוצגים בו, אבל אשכרה ללא יוצא מן הכלל, הם במקרה הטוב (והנדיר) דושבגים דוחים וחסרי רגישות, במקרה הנפוץ מטרידים מיניים מבחילים ובמקרה הקיצון תוקפים מיניים של ממש. זה נכון אם הם מקבלים שלוש שניות מסך או 20 דקות, אם יש להם חשיבות עלילתית או שהם חלק מהנוף, אם הם בכלל מופיעים בסרט או רק מוזכרים בו. זה עוד נדבך של הקורבנות שדיברתי עליה, ולטעמי זה הנדבך המסריח שלה. אין לי מושג אם היטמן עשתה את זה במכוון, ניסתה (ולא הצליחה) להמחיש שזאת רק נקודת המבט של הגיבורה שלה, או שזה חמק לה מתחת לרדאר ולמודע. זה לא באמת משנה: כגבר זה עשה לי איכסה אחד גדול.
כשהסרט רץ מולי, בוודאי בהינתן גילן של הגיבורות הנשיות שלו, הייתי משוכנע שאני צופה ביצירת ביכורים של מילניאלית, תת-ז'אנר מיילליניאלית, שבוסריות מחשבתית ואמנותית גורמת לה לזעוק "*כן* כל הגברים". אבל היטמן היא במאית בעשור החמישי לחייה שכבר יצרה שני סרטים באורך מלא, ומבחינתי הייתה כמאמר האמריקאים "צריכה לדעת טוב יותר". אי אפשר לתקן מיזוגיניה במיזאנדריה, אי אפשר לספר סיפור על אטימות של דת/מדינה/חברה כלפי מצוקתה של אישה בעודך מצפה מגדר שלם בחרא.
בניכוי הסוגיה הזו, שהרגיזה אותי וזרקה אותי החוצה מהסרט, אני לגמרי מבין למה "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא מאירועי השנה בקולנוע העצמאי. הוא כתוב היטב, משוחק היטב, נוגע ללב בלי ללחוץ, מסרב ליפול למלודרמה. הוא גם לחלוטין נטול הומור וערך מוסף קולנועי - היטמן מקפידה על שפה קולנועית שדופה, כזו שמזכירה לצורך העניין את סרט רומני בן זמננו - אבל אלה ענייניים סגנוניים זניחים, דברים שאמנם פחות מדברים אליי אבל בפירוש לא פוגמים בחוויה הרגשית. אולי אפילו להפך. אבל שנאת הגברים הלא-מבוקרת הזאת פשוט הרסה לי את חוויית הצפייה בסרט טוב. אולי זה נשמע כמו אויויוי, אולי יהיה מי שיגיד שזו אפילו לא תחילתו של תיקון. ובכן, אצטט מבקר קולנוע בן זמננו: אי אפשר לתקן מיזוגיניה במיזאנדריה.
הסרט זמין כעת לצפייה ב"סלקום טי.וי" ובהמשך החודש יופיע גם בשירות ה-VOD של יס (תחת השם "אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד"). קצת משונה לי להמליץ עליו, אבל הייתי עושה שקר בנפשי אם לא הייתי מסכם אותו ב"כדאי לראות"; ואתם יודעים מה, אולי התיקון האמיתי כאן הוא לחוות מהצד הזה של פער המינים את תחושת ה"יופי של סרט בניכוי איך שהוא מוציא את המגדר שלי".