"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" הוא סרט אקשן אדיר, מהסוחפים ביותר שנעשו אי פעם. אבל ההישג שלו לא מסתכם באלמנטים הקלאסיים שמזוהים עם קטעי פעולה הוליוודיים, כמו כוריאוגרפיית קרבות או ניהול צי רכב כל הדרך אל האבדון: הסרט הזה מחזיר בבת אחת את הגיאוגרפיה עצמה אל מרכז הבמה הקולנועית.
11 שנים עברו מאז ש"זהות אבודה", הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, שבר קופות והכתיב להוליווד גישה חדשה לקטעי אקשן. הבמאי פול גרינגראס, שתמיד היה מאסכולת המצלמה על הכתף והעריכה ההיפר-אקטיבית, הביא שם לשיא אסתטי את הפעולה מבוססת-התזזית. הכל אצל גרינגראס זז בו זמנית: השחקנים, כלי הרכב, האצבעות של העורך ומעל לכל העדשה של הצלם. התוצאה אפקטיבית ומלאת אדרנלין, אבל זה אקשן כמעט מופשט שבו מלא דברים רצים לך מול העיניים בלי שיהיה לך מושג ברור מי עומד איפה ובטח לא מה היחס בינו לבין החלל שסביבו. בדיוק מאותה סיבה, ככל שקטעי האקשן אה-לה גרינגראס מתארכים, הם נעשים מתישים לצפייה.
הסגנון התזזיתי או שמא המתזז השתלט למשך כמה שנים טובות על סרטי האקשן, אבל ראינו לא מעט הבלחות של "אפשר גם אחרת". פיטר ברג יצר ב"השורד האחרון" כמה מקטעי הקרב הריאליסטיים והחזקים ביותר של העשור הנוכחי עם שוטים ארוכים יותר (ובאופן טבעי קאטים תכופים פחות) והזכיר שיש יותר מדרך אחת להשתמש בצילום הנד-הלד (או "צילום כתף"); האחים רוסו חזרו ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" לאקשן אולד-סקול, כמעט שנות-השבעימי, עם יותר תנועה בתוך הפריים מאשר תנועה של הפריים עצמו, ולא פחות חשוב, מינימום שבמינימום אפקטים ממוחשבים; ואילו בסרטי "הפשיטה" המציא הבמאי גארת' אוונס סגנון ויזואלי סופר חסכוני שבו המצלמה זזה רק כשהיא חייבת, אבל כוריאוגרפיית המכות כל כך אינטנסיבית שנוצרת אשלייה של צילום תזזיתי בהרבה מכפי שהוא באמת, מינוס אפקט המיגרנה האופייני לגרינגראס.
ועכשיו מגיע "התרסקות", סרט "משימה בלתי אפשרית" השני ברציפות שמביים כריסטופר מקווארי, ומציע גישה לצילום-עריכת-בימוי אקשן שכמעט מזכירה את סרטיו של כריסטופר נולאן (כלומר, חוץ מהעובדה המצערת שנולאן עצמו הוא במאי אקשן בינוני למדי). המצלמה כאן לא קופצת ולא מג'עג'עת אלא נעה ומחליקה באלגנטיות של מחול, העריכה מיישרת קו ונותנת לשוטים המורכבים לרוץ ללא הפרעה, ובעיקר אין לרגע אבדן של תחושת המי-נמצא-איפה. של הגיאוגרפיה. התוצאה מזכירה יותר את התחושה המלכותית של צפייה בסרטי "שר הטבעות" (או שוב, בסרטים של נולאן) מאשר איזשהו פרק של סרטי ג'ייסון בורן, והאורך - 147 דקות! - מורגש רק כשאתה יוצא מהאולם ואומר "איזה קטע, הרגיש גג שעתיים". וכאילו כדי להשלים את הדימוי, "התרסקות" עושה כבוד עצום גם לאשכרה גיאוגרפיה, עם לוקיישן-סקאוטינג מפואר ששולח את הסרט לאתרים שהלוואי על נשיונל ג'יאוגרפיק.
סימפוניית האקשן האלגנטית הזאת מתאפשרת לא רק בזכות החזון של מקווארי או עבודת המצלמה המושלמת - ברצינות, מושלמת - של רוב הארדי ("אקס מכינה"), אלא גם ובעיקר בזכות הנוכחות של טום קרוז. ההתעקשות של האחרון לבצע בעצמו את הפעלולים היא נושא לבדיחות, חלקן מוצלחות, אבל העובדה שהכוכב שלך אשכרה רוכב שם על אופנוע ב-150 קמ"ש/נתלה מחוץ למסוק במעופו/ מטפס על צלע הר היא-היא מה שמאפשר לכריסטופר מקווארי לייצר אדרנלין טהור בלי אפקטים ממוחשבים, בלי צילום "עשיתי מלא קוק", בלי עריכת "משלמים לי פר קאט". זה היתרון האדיר של היעדר הצורך לרמות: אם תשעה מעשרה סרטי אקשן צריכים להסתיר את התחבולות שלהם, הרי שהסרט הזה צריך דווקא לחשוף את העובדה שאין כאן תחבולות. מקווארי פשוט בחר את הדרך היעילה ביותר לעשות את זה, אבל זה בפירוש לא מובן מאליו שהוא מבין ומנצל את הכוח של סוג הריאליזם הספציפי הזה.
כן, יש משהו קצת מגוחך באינטנסיביות של קרוז בן ה-56. וכן, הסרט השישי בסדרת "משימה בלתי אפשרית" נוטש את הקו השטותניקי המבורך של שני הפרקים האחרונים וחוזר לימי הטוויסט-רודף-טוויסט של ראשית הפרנצ'ייז, מה שבאורח בלתי נמנע מייצר מלאי שלם של קטעי "רגע, הברנש הזה הוא מהטובים או מהרעים?". אבל זה משני לחלוטין לחוויית הצפייה המרהיבה והסוחפת ביותר של השנה הקולנועית הזאת, ובקלות אחת המרשימות של העשור.
למישהו יש את המספר של דורית, המורה האחרונה שלימדה אותי גיאוגרפיה? אני ממש רוצה להתנצל על כל החרא שהאכלנו אותה ולספר לה שסופסוף נמצאה הצדקה קיומית למקצוע הארור שלה.