אין בעברית מקבילה הולמת למילה האנגלית Misguided, שסמנטית פירושה "מוטעה" אבל דקדוקית היא יותר כמו "מונחה לכיוון הלא נכון". וזה בדיוק מה שהייתי אומר על "קולוסאל" אם הייתם שואלים אותי איך הוא בתום חצי סרט: לגמרי Misguided. רעיון טוב שלוקח את כל הפניות הלא נכונות האפשריות. אבל אתם שואלים אותי בסוף, ובסוף - מעשה שטן - זה אחלה סרט. לבמאי הספרדי נאצ'ו ויגלונדו יש ראש כל כך מיוחד, כל כך אחר, שאפילו כשהוא תועה בדרך זה יוצא לו מקסים, קצת כמו השיכורה שהיא הגיבורה שלו. כלומר, לפני שהיא נהיית מפלצת שמחריבה מדינה שוחרת שלום במזרח אסיה.
אן האת'וויי היא גלוריה, אלכוהוליסטית מתפקדת (בקושי) שלחבר העשיר שלה נמאס להיות הדבר האחד שמפריד בינה ובין הומלסיות. כשהיא מאבדת ביום אחד גם אותו וגם את העבודה שלה, אין לה ברירה אלא לחזור לעיירה המסריחה שבה נולדה. שם פוגש אותה אוסקר (ג'ייסון סודייקיס), בעל בר מקומי שבבירור מחזיק לה את הנר מאז התיכון, ועכשיו מציע לה לעבוד אצלו. שזה כמובן הכי אינייבלינג, כי מי נותן לאלכוהוליסטית לעבוד בבר, אבל זה נעשה שולי כשצצים פתאום מבזקי חדשות מבועתים מסיאול, וגלוריה לומדת שלהיות שיכורה מובטלת שאין לה מיטה לישון עליה זה קצת פחות נורא מלהיות גודזילה.
ברשותכם, נשאיר לחוויית הצפייה שלכם את הדקויות של המשוואה "בחורה עם בעיית שתייה = אפוקליפסה בחצי האי הקוריאני". האמת היא שאפילו זה מהווה קצת יותר מדי מידע (לא במובן שזה ספוילר, הרי אפילו הפוסטר של הסרט הולך לשם), אבל מצד שני זאת דוגמה מצוינת לאופן שבו עובד הראש של ויגלונדו.
לפני עשר שנים בדיוק יצא "TimeCrimes", סרט הביכורים של ויגלונדו, שהצליח להיות חדשני ומקורי ואשכרה מבריק בתוך פרמיס משומש עד אימה ולעוס עד עיסה – מסע בזמן והיכולת למנף אותו לשינוי המציאות. זאת הייתה הברקה לא נורמלית, אבל הסרט הבא שלו – "Extraterrestrial", מין קומדיה רומנטית/סרט פלישת חייזרים – השאיר את הרושם שאולי היה לאיש הזה רק קליע אחד בקנה, תחושה שרק החמירה בסרט דובר האנגלית הראשון שלו, "חלונות פתוחים". והנה הוא חוזר עם סרט מיוחד שכמו הגיבורה שלו, ולתחושתי באופן מכוון לגמרי, מתנודד כשיכור מסצנת הפתיחה אל כותרות הסיום. מתנודד ונחבל ומתגלגל וקם ונופל. כאילו בלי כיוון, אבל תכלס עם מטרה מאוד ברורה.
הנה רשימה חלקית מאוד של פניות לא נכונות שלוקח "קולוסאל": הדמות של סודייקיס מתפתחת למקומות מאוד מוזרים שמושכים את הפוקוס הרחק מהסיפור של גלוריה; הפתרון הטכני שמבהיר מה לגלוריה ולמפלצת מציג את עצמו פתאום, בלי שום סיבה או תועלת; ובמשך דקות ארוכות מדי נדמה שכל העסק אין מטרתו אלא לומר "אלכוהול זה רע, מממ-קיי?". על זה אני מוסיף בעיית בימוי מציקה: הסצנות הקוריאניות נראות כאילו ויגלונדו לא החליט אם הן אמורות להיות חלק אינטגרלי מהסרט שלו או להיראות כמו צילומים של צוותי חדשות, וזה די מעצבן.
אבל איכשהו זה עובד. לא רק עובד אלא מצליח ליצור תמה אחידה וסדורה של התנהגות הרסנית, שהיא כל הקטע של גלוריה - ולא רק שלה, כפי שמתגלה בערך במחציתן של 109 הדקות (גם אם בתחילה זה נראה כמו עוד סטייה מוזרה מסרט שעד לאותו רגע הוא הכי מונע-דמות, כלומר הדמות הראשית). הרס עצמי ומערכות יחסים הרסניות, הרס של דברים שעומדים בדרכך כשאתה דפוק מכדי לשים לב ובסופו של דבר הריסות של מה שהיה חייך – זה חוט השני של "קולוסאל", וזה נבון וזה מצוין, ובסופו של דבר אפילו לא מטיפני, שזה בכלל הישג כשכל הקטע של הגיבורה שלך זה להחריב דברים כי היא שותה כמו מלח.
כמו "7 דקות לפני חצות", שבדיוק הסתלק מבתי הקולנוע בישראל בטרם עת, גם "קולוסאל" הוא כאילו-סרט-מפלצות ובעצם יצירה עם אג'נדה שאין לה כלום עם כל מיני גודזילות. כבונוס, לטעמי זה התפקיד הטוב ביותר בקריירה של אן האת'וויי – ובאורח שאין הולם ממנו לסרט שהולך לאיבוד רק כדי למצוא בסוף את עצמו (ואותי), שוט הסיום שלו הוא הטוב ביותר שראיתי עד כה בשנה הקולנועית הזאת.
יש סרטים – הדוגמה המיידית שעולה לי בראש היא "חיים של אחרים" – שנצורים בזיכרוני כי הרגשתי איזה גוש לכל אורכם ורק ממש בשוט האחרון זה התפוצץ לכדי דמעות. את "קולוסאל" אני שומר במגירה של הסרטים שחייכתי לכל אורכם כמו אהבל, ורק בשוט הסיום זה התפוצץ לי מצחוק.
זה כמו בסרט ההוא
קוריאה הדרומית? מפלצת? סרט שמצליח לערבב ז'אנרים בנונשלנטיות בוטה? אין צפייה משלימה הולמת יותר ל"קולוסאל" מאשר "המארח" של בונג ג'ון-הו, אולי הבמאי הטוב בעולם במונחי איכות פר סרט, מה שנקרא בענף המכות Pound for pound (רבאק, זה האיש שביים גם את "זיכרונות מרצח" וגם את "אימא" וגם את "רכבת הקרח"!).
עקרונית אנחנו מדברים על מוטציה מפלצתית שעולה מהים ומתחילה לאכול קוריאנים חפים מפשע, אבל "המארח" לא דומה לשום סרט מפלצות אחר שראיתם. כל הקטע בקולנוע של בונג ג'ון-הו הוא זיגזג מתמיד בין סגנונות ומצבי רוח, והוא מדלג כאן חופשי בין הטראגי והקומי, האקשן והדרמה, הטייק אוף והדבר האמיתי. רק כדי לסבר את האוזן, הנה משהו שקורה אולי חמש דקות מהפתיחה: רגע לאחר שבתם נטרפת למוות בידי מפלצת איומה, בעודם מתייפחים מול הפורטרט של המנוחה, בני המשפחה האבלה מתחילים לחלק אחד לשני כאפות כמו גרסה אסיאתית של שלושת הסטוג'ס. הבנתם את הראש?
שנים מדברים על רימייק אמריקני ל"המארח", אבל כרגע זה לא זז, וממילא הוא בטוח יאבד בתרגום. עשו לעצמכם טובה, זה לגמרי שווה את הכתוביות.
mako תרבות בפייסבוק