איזה עונש. המילים האלה יצאו ממני בספונטניות מותשת (צירוף מילים שלא חשבתי שאכתוב וצירוף הלכי רוח שלא חשבתי שאחווה) מיד בתום ההקרנה של "סוספיריה", ומאז לא מצאתי סיכום נאות יותר לחוויה. אז אם כל מה שאתם רוצים זה תשובה ל"נו איך", קיבלתם אותה. למידע נוסף קראו הלאה.
"סוספיריה" המקורי מ-1977 הוא סרט אימה מרהיב מאוד ומטופש מאוד של דריו ארג'נטו, הבמאי האיטלקי שהרוויח ביושר את הכינוי "אמן אימה". המסגרת הסיפורית עוסקת בבית ספר למחול שהמנהלות שלו מסתירות משהו אפל מפני התלמידות, שכמובן מתחילות להבין איפה הן חיות רק אחרי שכמה מהן כבר מתות. זה באמת מטופש, זה באמת-באמת מרהיב - הצבעוניות של "סוספיריה" לבדה היא משהו ששווה לראות פעם בחיים, אפילו על Mute - וזה קצר ולעניין. שעה וחצי היינו פה. עכשיו מגיע הרימייק מאת הבמאי לוקה גואדנינו, שמגיע לפרויקט הזה נישא על תהילת "קרא לי בשמך", ותנו לי להגיד לכם משהו על האיטלקי הזה: כשאומרים לו רימייק, הוא ישר חושב "סרט חדש". בשנת 2015 זה יצא נהדר כש"גלים גבוהים" שלו הציע פרשנות אלטרנטיבית ל"הבריכה" הצרפתי מ-1969; הפעם זה יצא לו נורא, פשוט נורא, ונדמה לי שאני יודע למה.
למרות שהסיפור המרכזי של "סוספיריה" נותר כשהיה, גואדנינו מוסיף עלילת משנה משמעותית בכל המובנים האפשריים. בגרסה המקורית, הגיבורה סוזי הארפר - תלמידה אמריקאית במוסד אירופי, זרה מושלמת - מתמודדת פחות או יותר לבדה עם הזוועות בבית הספר למחול. בגרסה החדשה נעזרת הארפר (דקוטה ג'ונסון הבינונית להפליא) בפסיכיאטר, דמות שולית לחלוטין במקור שמקבלת כאן טיפול אח"מ: סיפור רקע, קונפליקט מז'ורי ודקות מסך מלוא החופן. שזאת כמובן לא בעיה בפני עצמה, אלא שאת הפסיכיאטר הזה, גבר יהודי-גרמני כבן 70, מגלמת טילדה סווינטון. וסיפור הרקע שלו עוסק באישה שנאלץ לנטוש בגלל המלחמה ההיא. והזיכרונות משנות ה-40 צפים דווקא עכשיו כי אירופה שוב בוערת, הפעם בגלל הפיגועים של כנופיית באדר-מיינהוף וכיו"ב ארגוני שמאל מטורללים. וכל זה, בנוסף לסיפור שבשבילו התכנסנו, מנפח יצירה שבמקור נמשכה 98 דקות מוזרות לאחת חדשה שנמשכת 152 דקות בלתי נסבלות.
למה, זאת כנראה השאלה הראשונה שהייתי שואל את גואדנינו לו ניתנה לי הזדמנות. למה לקחת סרט אימה שמתרחש במציאות אלטרנטיבית ולהעמיס עליו היסטוריה אמיתית? למה לעבד מחדש יצירה שהקליים-טו-פיים שלה הוא ויזואליה סוריאליסטית, הפעם עם ויזואליה לא סוריאליסטית? ולמה, בשם כל מה שקדוש, ללהק את סווינטון לתפקיד של פרויד? (ולא, זה שהיא ממילא משחקת בסרט את המורה לבלט מאדאם בלאנק זה לא תירוץ. וגם לא זה שטילדה סווינטון יכולה לשחק כל דבר, כולל תנין ומברג פיליפס. כלומר זה נכון, אבל זה באמת לא תירוץ).
"סוספיריה" החדש מתרחש ב-1977, שנת היציאה של הסרט המקורי. בראיון שהעניק לאחרונה לאמיר קמינר הסביר גואדנינו: "השנה הזאת נחקקה בי. התחלתי לחבר בין הנקודות והחרדה שחשתי כשהייתי צעיר ודברים שקרו סביבי ולא ידעתי לתת להם שם. למשל, ב-1978 התרחשה החטיפה של אלדו מורו, והייתה גם ההתאבדות של אנדראס באדר ואולריקה מיינהוף בכלא סטאמהיים - זה היה סופו של עידן בגרמניה", ועכשיו כולם ביחד: מה. בלי סימן שאלה אפילו. אין פונט מספיק גדול בשבילו.
התשובה של גואדנינו לקמינר יכולה להופיע במילון כהגדרה האולטימטיבית של אזוטריה. "עשיתי רימייק לסרט אימה איטלקי ומילאתי אותו בפרטים היסטוריים על גרמניה מסיבות שקיימות רק אצלי בראש"? קשה לחשוב על ניסוח קולע יותר ליצירה אזוטרית, או במטותא לקשקוש בשכל. ו"סוספיריה" החדש הוא אכן קשקוש מקושקש, רימייק רע לסרט בינוני, ואני משוכנע שזה קרה לגואדנינו כי הוא הגיע מנקודת הפתיחה הכי מסוכנת שיש: אחרי שכולם אמרו שהוא גאון.
אני לא סבלתי את "קרא לי בשמך", אבל אין מה לדבר - זאת הייתה אחת ההצלחות הביקורתיות הגדולות של השנים האחרונות. "גלים גבוהים" זכה גם הוא לחיבוק גדול מצד הביקורת, והוכיח שהאיטלקי יכול לגעת ביצירה קלאסית ללא חשש חילול קודש. אז הנה הוא מגיע ל"סוספיריה" חמוש בתחושה שהוא לא יודע לטעות, והכי גרוע - בלי מנהל אולפן אמריקאי עם מבטא עסיסי כזה שיתפוס אותו באוזן ולא ישחרר עד שכבודו יואיל לשוב לחדר העריכה ולצאת משם עם 100 דקות גג.
התהליך ההוליוודי ראוי בדרך כלל לכל מילת גנאי בספר, אבל לכל כלל יש יוצא, והדבר היחיד שגרוע יותר ממוצר הוליוודי גנרי זה מוצר אירופי של גאון בעיני עצמו שאין מי שידפוק לו ברקס, כי אנחנו הרי אירופאים אנינים שלא עושים דברים כאלה.
אני מעניק ל"סוספיריה" שניים וחצי כוכביא - כלומר, ולא פחות מזה - בזכות סווינטון, בזכות הפסקול מאת ת'ום יורק, בזכות העיצוב הדומיננטי של הישראלית ענבל ויינברג ובזכות הצילום האפילו יותר מוזר משמו של הצלם, סיומבו מוקדיפרום (מה אני אעשה, האיש תאילנדי). ואתם יודעים מה? יכול להיות שמגיע איזה רבע כוכב לקהל. לא כל יום אתה רואה אנשים שבאו לסרט אימה, ובמקום לצאת מהאולם מפוחדים יוצאים ועל פניהם 50 גוונים של "לא הבנתי".