29,475 שקלים הניב פרויקט ההדסטארט של "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג". 187 התומכים הגיעו לסכום היעד המקורי, 25,000 שקלים, בתוך שבוע בלבד. זה הישג יוצא דופן לסרט סטודנטים, אבל זה כנראה הדבר הכי פחות יוצא דופן בסרטו של אֺמרי (יש לבטא כמו עמרי, ניתן לתהות מה רע באות ע') דקל-קדוש.
אני הייתי אחד מ-187 התומכים, כך שלראשונה בחיי צפיתי בסרט מפוזיציה של מפיק, או לפחות הכי קרוב לזה שאני מעריך שאגיע אי פעם, אבל אשמח להתעשר ולהתבדות. ההקרנה לתומכים נערכה החודש בסינמטק תל אביב לאחר ש"תמונת משפחתי" הפציץ שתי זכיות גב-אל-גב - הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים והסרט הטוב ביותר מבציר סרטי הגמר הנוכחי של בית הספר סם שפיגל. הזכייה הראשונה משמעותה ש"תמונת משפחתי" נמצא בתחילתו של מסלול שמאפשר לו להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר (המסלול השני הוא דרך פרס אופיר; "תמונת משפחתי" יהיה זכאי למועמדות בשנה הבאה), והזכייה השנייה היא סוג של תעודת הצטיינות מטעמו של בית הספר. אבל המשמעות של שני הפרסים האלה מבחינת הנוכחים באולם 2 של הסינמטק הייתה זהה - עוד סיבה לציפיות גדולות.
מטבע הדברים, חלק מהתומכים הם משפחה ו/או חברים - כמו במקרה של מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס, חברים של המשפחה שתמכו בסרט בסכום משמעותי מספיק כדי להיחשב מפיקים-שותפים. אחרים, כמוני, שמו כמה שקלים על "תמונת משפחתי" בגלל שילוב של שני דברים - היכרות מוקדמת עם הכישרון של אמרי ונפילה בשבי הפרמיס שלו. כאן אנחנו מגיעים לראשון מבין הדברים יוצאי הדופן שהובטחו לעיל, אז אני מציע שתתרכזו.
הסרט שבתוך הסרט שבתוך הסרט
בלי להיכנס לספוילרים, "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג" הוא סרט בדיוני שמתעד שחזור לא מדויק של זיכרון אמיתי. אוקיי, אני רואה את הפרצופים, אנסח את זה אחרת: ב-16 דקות המסך המהודקות האלה אנחנו רואים את אמרי דקל-קדוש משחק את עצמו מביים את עצמו משחק את עצמו. גם לא עוזר, אה? אז נלך בין הפרטים המציאותיים והבדיוניים שניתן לחשוף.
רגע לפני יום הולדתו ה-13, כשהוריו היו בעיצומו של תהליך שהסתיים בגירושיהם, אמרי הלך לים עם אחיו, אביו והכלב המשפחתי. היום הזה הסתיים באירוע טראומתי שאמרי החליט לחקור בסרטו, ובדרך שאני לא זוכר שראיתי דומה לה: מצד אחד, אמרי האמיתי מביים את אמרי המתוסרט שמביים שחזור של אירועים שהיו באמת בהשתתפות האנשים שאכן נכחו בו - אביו ואחיו. אלא שבמהלך מפתיע, שמבוסס גם הוא על המציאות המשפחתית, מתברר שיש פער גדול בין מה שזוכר אמרי מהיום ההוא ומה שזוכר אביו. אז עכשיו יש לנו לא שחזור אלא רשומון, שאנחנו אמנם צופים בגרסה המתוסרטת שלו, אבל ברור שהוא קיים גם מאחורי המצלמה (כלומר, שמאחורי המצלמה. אנשים, ברצינות, תעקבו). וזה המיינד פאק הכי גדול והכי מענג של "תמונת משפחתי", כי אנחנו צופים באב ובן שמגיעים להשלמה עם זיכרון קשה בשלושה רבדים שונים - כדמויות מתוסרטות בשחזור שאמינותו מתערערת, כשחקנים באותו שחזור וכבני משפחה אמיתיים לגמרי שמשתפים פעולה כדי ליצור את "תמונת משפחתי". אז סרט בתוך סרט בתוך סרט, אלא שבשלישי אנחנו כבר לא צופים. רק יודעים שהוא שם ושהיה לו סוף טוב, כי עובדה, הנה הסרט.
אוקיי, אני אפסיק עם זה עכשיו.
את כל עניין הסרט-שבתוך-הסרט חשף אמרי כבר בשלב גיוס הכספים. זה נשמע לי בשלב ההוא כמו תרגיל מעניין בגבולות האפשרי-קולנועית, הרהור אינטלקטואלי על ההשקה בין זיכרון ובדיה. אלא ש"תרגיל" ו"אינטלקטואלי" הן מילים קרות שמרמזות על יצירה קרה, ו"תמונת משפחתי" הוא ההפך הגמור: ממש לא תרגיל, כי הוא מהוקצע לא פחות מכל סרט באורך מלא שנעשה בימים אלה בישראל, וממש לא אינטלקטואלי כי זה בראש ובראשונה סרט מרגש עד דמעות. לראיה, הן נקוו לא רק בעיניי אלא גם בעיניים הקולקטיביות של 187 אנשים שבניגוד אליכם ידעו מראש את כל הפרטים שאני מסרב לחשוף כאן על הטראומה המדוברת. שזה, אני בטוח שתסכימו, גם יוצא דופן.
תזכרו את השם
השורה התחתונה של כתבות מהסוג הזה חייבת להיות "אמרי דקל-קדוש, תזכרו את השם", למרות שלהערכתי יהיו לכם מספיק הזדמנויות לשנן אותו. לבחור הצעיר הזה יש את כל מה שצריך כדי להיות הדבר הבא בקולנוע הישראלי.
ובכל זאת: יליד 91', בוגר מגמת הקולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב (שהוא בעצם החצר האחורית של הסינמטק, עובדה סוגרת-מעגל שאמרי בעצמו נדרש אליה כשהציג את הסרט והודה לתומכים). שירת בסטי"ל, ללמדכם שלא כל הקולנוענים משתמטים, ומיד כשהשתחרר עף לסם שפיגל, ללמדכם שלא כל הצעירים השאירו רבע מוח במדינה החברה בגוש הדיזנטריה.
"רוב הסטודנטים עושים שני סרטים במהלך הלימודים. אני והצוות שהולך איתי עשינו חמישה", הוא מתאר את סוג הדרייב שמאפיין אותו. אותו דרייב שהוביל אותו להרים בן לילה סרט קצרצר סביב הריסת גשר מעריב, סתם כי ההזדמנות הציגה את עצמה.
ידעת מלכתחילה ש"תמונת משפחתי" יהיה כרוך בלביים את עצמך?
"לא, בכלל לא. התסריט נכתב במקור כסרט בדיוני בפורמט של רשומון, זיכרון משפחתי משלוש נקודות מבט שונות".
מה השתנה?
"החונך שלי אמר לי לעזוב שטויות ולעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות".
החונך המדובר הוא הבמאי תום שובל ("הנוער"), גם הוא בוגר עירוני א' וסם שפיגל. העבודה איתו שכנעה את אמרי לנטוש את התסריט הבדיוני וליצור כאילו-תיעוד של זיכרון אמיתי ש, בעצם עזבו, לא ניכנס לכל זה מחדש.
וכל זה לא היה יוצא לפועל לולא הסכים אביו של אמרי, הפרסומאי מאיר קדוש, לגלם את עצמו; האיש הוא אמנם בוגר "בית צבי", אבל "הפעם האחרונה שהוא שיחק לפני 'תמונת משפחתי' הייתה לפני 30 שנה", אומר אמרי. שלא לדבר על החשיפה האישית האמיצה, כי "תמונת משפחתי" לא ממש מציג את אבא קדוש כאבא קדוש.
פערי הגרסאות בין האב לבנו בנוגע להתרחשויות בים התגלו רק תוך כדי העבודה על התסריט, ואמרי מתאר תהליך שהחל בבלבלה גדולה – "פאק, מה אם הוא צודק?" – והסתיים בתובנה שהסובייקטיביות של הזיכרון היא בעצם הלב הפועם של הפרויקט הזה. אחרי ההקרנה שלחתי לו מייל בדיוק בעניין הזה, ותסלחו לי שבישורת האחרונה אני מידרדר כאן לציטוט עצמי: "אני לא זוכר מתי ראיתי טייק כל כך חכם על הממשק של זיכרון, תיעוד ובידיון, אני לא חושב שנתקלתי במיינד פאק כל כך קולוסאלי שמועבר בכזאת נונשלנטיות, ואני לא זוכר מתי נתקלתי באמירה כל כך יפה, נבונה ומרגשת על המהות של הקולנוע. בדרך כלל אין מנוס מלמדוד סרטי סטודנטים בפרמטרים של בשלות, אבל אתה משחק פה בליגה אחרת לגמרי. *המצאת* משהו שלא היה, עשית סרט שמרחיב את האפשרויות של המדיום. לא מילימטר פחות".
כן, בשורה התחתונה אני די מרוצה מההשקעה שלי.
"תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", מפיק: יותם שזר; צלם: טל ניניו; עורך: ליגל מור. הקרנות קרובות: 3.9 ב"רוטשילד 12", שד' רוטשילד 12 ת"א, 20:00; 14.9 במסגרת אירוע "קצרים ויוצרים" של סם שפיגל ב"מרכז רוטשילד", רוטשילד 104 ת"א, 20:00
mako תרבות בפייסבוק