מכל הדברים שיכולים להתגלות על אדם לאחר מותו, "אחרי האהבה" הולך אל הנדוש מכולם - ומביא משם זהב. סרט הביכורים של הבמאי אלים קאן מתחיל ברגע שבו מרי (ג'ואנה סקנלן בתפקיד קרוב מאוד למושלם) מתאלמנת מבעלה, אדם שהיא התאסלמה כדי לבלות איתו את חייה. אלא שהאבל על מותו הופך לצער מסוג אחר לגמרי כשהיא מגלה שהייתה בחייו אישה אחרת. עכשיו עושה קאן דבר קטן ויפה כדי להנגיד באופן מושלם את שני מסלולי חייו של המנוח: מרי מתגוררת בעיר הנמל דובר; האישה האחרת, ז'נבייב (נטלי רישאר), גרה בדיוק בצד השני של תעלת למאנש, בצרפת.
מכאן ואילך אין מנוס מנגיעה בפרטי עלילה שאמנם צצים בשליש הראשון של הסרט, אל עדיין מהווים ספוילר מינורי, אז ראו הותראתם: מרי לא מסוגלת להניח לתגלית שלה. תחילה היא מאתרת את ז'נבייב בביתה, וכשעדיין לא ברור לה או לצופה מה בדיוק היא מתכוונת לעשות שם, אלת הפוקס מסדרת לה הזדמנות להציג את עצמה כמנקה החדשה שבעלת הבית מצפה לה. זה מכניס את האישה הנבגדת לא רק לתוך חייה של האישה האחרת, אלא גם לתוך חייו של בנה, ולתוך הדרמה מתגנב מוטיב קל של מתח.
"אחרי האהבה" הוא מופת של אנדרסטייטמנט. הבגידה, המוות, הפערים התרבותיים-דתיים – שום דבר כאן לא מידרדר לדידקטיות או למלודרמה. במקום להישען על מה שמפריד ביניהן, המפגש בין שתי הנשים עובד דרך המשותף להן – בראש ובראשונה האובדן שהן חולקות – והתוצאה היא סיפור שמצליח כל הזמן להפתיע ולרגש בקטנות, בפינות.
יש לי חולשה לסרטים שלא מתביישים להיות "רק סרט", שלא מבקשים לבסס אמינות במובן של "ככה זה גם במציאות", שמספרים מעשיות במקום לספק מה שנקרא "חתיכת חיים". במוטיב הכמעט ספרותי של "שתי הנשים משני עברי התעלה", קאן ממש אומר לנו שמדובר במעשייה. אנחנו פחות מצופים להאמין לה ויותר מוזמנים להיטמע בה, וזו היטמעות נעימה בהינתן סגנון הבימוי המאופק ששומר על היצירה מכל הידרדרות לרדידות או לסנסציוניות. "אחרי האהבה" הוא הפקה מ-2020 שכבר הספיקה לעשות סיבוב פסטיבלים רציני, לרבות פסטיבל הסרטים בחיפה; איחור אופנתי או לא, טוב לראות אותו מגיע להקרנות מסחריות בישראל. הכי מגיע לו.