תאונת רכיבה

אני בעד רימייקים. לא רק בגלל אלה שהם לוקחים את המקור ועושים עליו רייז (שתי דוגמאות בולטות הן "תן לי להיכנס" מול "הכנס את האדם הנכון" ו"הצלצול" מול המקור היפני שלו "Ringu"), אלא בכלל, כגישה; במוזיקה, בתאטרון ובמחול יש מסורת אדירה של אמנות מבצעת, או לצורך העניין מבצעת-מחדש, לצד יצירה מקורית. אין שום סיבה לעקם את האף הקולקטיבי מול מהלך דומה בקולנוע, בוודאי בהינתן שזו האמנות היקרה מכולן, ומכאן שהסיכונים הכספיים בה הם הגדולים ביותר (בהקשר הזה אני מוכן גם לגונן על סרטי המשך ועל הנטייה להתבסס על מקורות קיימים כמו ספרים ורומנים גרפיים - אין מה לבוא בטענות לתעשייה שמבקשת לשחזר הצלחה מוכחת או להסתמך על אחת כזאת). בקיצור, אין לי שום בעיה עם עשייה-מחדש כל עוד היא עשייה כמו שצריך. כל ההקדמה הזאת באה להבהיר שזה לא המקרה של הרימייק ל"שבעת המופלאים".

הרימייק הזה בא לי טוב. אני מת על המקור – על שני המקורות, "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה מ-1954 והרימייק האמריקאי הראשון, "שבעת המופלאים" של ג'ון סטרג'ס מ-1960 – אבל הם לא יושבים אצלי באזורי חרדת הקודש. כלומר, בהינתן שהם בעצמם מצדיקים את מוסד הרימייק, באמת אין שום סיבה להתנגד על הסף לסיבוב נוסף. ואנטואן פוקואה הוא במאי שאמנם עבר מורדות ("המטרה: הבית הלבן") לצד עליות ("יום אימונים מסוכן"), אבל אקשן הוא יודע. חוץ מזה, העובדה ש"שבעת המופלאים" המחודש מעניק קרדיט של תסריטאים לקורוסאווה ושותפיו שינובו השימוטו והידגו הוגוני מצדיקה לבדה את הרפרודוקציה; לחבר'ה האלה אין שום אזכור בסרטו של סטרג'ס, מה שהפך את "שבעת המופלאים" מ-1960 לשוד קולנועי.

ארבעת הבקושי-מופלאים ושלושת בני המיעוטים

נו, אז איך הרי-רימייק? ובכן, הוא מתחיל ברגל שמאל – בסצנת פתיחה אובר-דרמטית אנחנו למדים שטייקון סדיסטי בשם בוג (פיטר סרסגארד) השתלט על עיירה כדי לשים יד על הזהב שבשטחה, כי הבד-גאי לא יכול להיות סתם תאב בצע אלא חייב להיות פסיכופת – ואני חושש שפוקואה לא מוצא מדרך לרגל ימין אפילו לדקה אחת מתוך ה-133. אין, הסרט הזה פשוט לא קורה.

לב ליבו של פורמט ה"ילכו יחדיו בלתי אם נועדו" הוא התגבשותה של החבורה-הלא-סבירה, הגישור על פערי אופי ורקע בשמה של מטרה. ובהקשר הזה, "שבעת המופלאים" הוא כישלון חרוץ כסמנכ"ל יפני. לא רק שהדמויות אינן מפותחות ו/או מעניינות, אלא ששלוש מהן אינן דמויות בכלל. הנה השבעה, בסדר עניין יורד: דנזל וושינגטון הוא סם צ'יזולם, האקדוחן הראשון שנענה לקריאת המצוקה של עלמה-אלמנה (היילי בנט) המבקשת נקמה על מות בעלה ושחרור לבני עירה; כריס פראט מגלם את כריס פראט מ"שומרי הגלקסיה" ו"עולם היורה", רק שכאן קוראים לו פאראדיי והוא רוכב על סוסים ולא על דינוזאורים; אית'ן הוק הוא "גודנייט", לוחם הלום קרב שאתה כל כך יודע מראש שימצא מחדש את תעצומות הנפש להרוג שלקרוא לזה ספוילר יהיה עלבון לספוילרים; לי ביונג הון, מנואל גרסיה-רולפו ומרטין סנסמייר מגלמים בהתאמה מחסל אסיאתי, פורע חוק מקסיקני ולוחם קומאנצ'י, שזה כל מה שיש להגיד עליהם מפני שזה כל מה שהתסריט נותן להם - לייצג מיעוטים ולהשלים את מראה ה"United Colors of Benetton"; וגם וינסנט ד'אונופריו בתפקיד שתהרגו אותי אבל אין לי מושג מהו - מין איש הרים דובי למראה אבל עם קול שמעלה בדעתך את אחמד יאסין.

בזבוז תחמושת 

אז אוקיי, השבעה אינם מופלאים כלל ועיקר. אבל אפילו האקשן, המניה הבטוחה של פוקואה, לא מספק מזור. כן, יש פה טאץ' מקצועי ובוטח, אלא שהסרט סובל מעודף משוגע של קרבות ירי שמצטברים לכדי רעש לבן. המבנה של "שבעת המופלאים" מצדיק ממילא רק שני קרבות משמעותיים – שלב ההתגרות באנשיו של הטייקון, והשואו-דאון הגדול של המופלאים והעיירה נגד כל מה שיש לבוג להשליך למגרש – אבל כשהגיעה העת לגראנד פינאלה, הדבר האחרון שרציתי היה עוד קצת יריות.

ומה עם המשחק? אשאל ביטוי מרפי רשף ואומר שוושינגטון סטנדרטי, פראט כאמור תקוע, וד'אונופריו כזכור תמוה, ואם אתם רוצים לראות את לי ביונג הון בתפקיד טוב ובסרט אדיר, אז לכו על "ראיתי את השטן" (ר' מסגרת בהקשר הזה). את הרע ביותר שמרתי לסוף: פיטר סרסגארד עושה פה תפקיד מופרז-מופרך ברמות פרס ראזי. לא, יותר גרוע: ברמת אדי רדמיין ב"עלייתה של מרקורי". כן, הלכתי לשם.

כשאין לשחקן עם מה לעבוד, הוא ממציא לעצמו משהו לעבוד איתו. זה דבר שמלמדים במאים מתחילים להיזהר ממנו, אבל פוקואה אינו מתחיל ואינו נזהר. אז הקאסט שלו כבוי במקרה הטוב וביזארי במקרה של ד'אונופריו וסרסגארד, ועל האקשן כבר דיברנו, ואפילו ההומור דליל וברוב המקרים מאולץ, ואפילו סצנות בונדינג זכירות אין בסרט הזה שכולו בונדינג גברי. בעצם, נקודות האור היחידות הן המצלמה הטובה של מאורו פיורה ("אווטאר", "יום אימונים מסוכן") והפסקול הסוחף מאת ג'יימס הורנר ז"ל וסיימון פרנגלן יבדל"א – אלא שפוקואה תוקע פה גול עצמי לתפארת ומשמיע על רקע כותרות הסיום את נעימת "שבעת המופלאים" המקורית מאת אלמר ברנסטין, להזכירנו שמעל לדירוג "סוחף" יש קטגוריית "אלמותי".

בלי הומור שחור 

"אסור להשוות" אומרים אצלנו, ואני מסרב להשוות את "שבעת המופלאים" למקורותיו. רימייקים אמורים להיבחן לגופם, והסרט הזה בהחלט רע בזכות עצמו. אבל יש מקום להציץ בסרטו של פוקואה על רקע המציאות הקולנועית ובכלל, וכדי להוסיף חטא על כל הפשעים, יש כאן עיירה אמריקאית שבסביבות שנת 1870 אומרת "נעשה ונשמע" לחבורה שבראשה עומד אקדוחן שחור ובכנפיים שלה מצויים אינדיאני ומקסיקני. אני לא אומר שצריך לפתוח פה סימפוזיון בענייני גזע באמריקה של המאה ה-19, אבל אפילו גרסה עדכנית של בדיחת "השריף הוא ני-" מ"אוכפים לוהטים" הייתה הולמת יותר מההתעלמות התמוהה מהסוגיה הזאת (תשאלו למה לסטרג'ס לא הפריעה המולטי-גזעיות של השבעה, ולמרות שאמרנו שאסור להשוות, אזכיר שאצלו זאת לא הייתה עיירה אמריקאית אלא כפר מקסיקני. וגם לא היה בחור שחור. והאינדיאני נראה כמו צ'רלס ברונסון, לא כמו אחד שזה עתה קרקף אדם לבן ואכל את אשתו).

קולנוע דורש השעיה או לפחות השהייה של אי-האמון. "שבעת המופלאים" לא מספק אפילו פאוזה של אי אמון, והתוצאה היא 133 דקות שמרגישות כמו טרילוגיה. של פיטר ג'קסון.