המקוללים החדשים

אהה, זה סרט-בית-רדוף עם טוויסט, למה לא אמרתם על ההתחלה? יודעים מה, במסגרת ההקלות, עזבו את ההתחלה: למה אמרתם רק אחרי *50* דקות של אקספוזיציה?

זה כמעט הולם ש"המוטנטים החדשים" - תרגום עברי לא רשמי של "The New Mutants", הסרט ה-13 בפרנצ'ייז האקס-מן - מתחיל בכזה איחור. הרי איחור זה כל הקטע שלו: תאריך היציאה המקורי לסרטו של ג'וש בון ("אשמת הכוכבים") היה ה-13 באפריל 2018, אבל הקרנות ניסיון פושרות הובילו להחלטה על צילומי השלמות במטרה להפוך את הסרט ל"מפחיד יותר", ואז נוצרה התנגשות אפשרית עם יציאת "דדפול 2" - גם הוא מהיקום של האקס-מן, כן? - שדחתה את היציאה ל-22 בפברואר 2019, ואז שוב ל-2 באוגוסט 2019, כי הפעם נוצרה התנגשות עם הסרט ה-12 בפרנצ'ייז, "הפניקס האפלה". במרץ השנה שוב נדחתה היציאה (היה סיפור עם איזה וירוס, לא יודע), ובסוף הגיע "המוטנטים החדשים" לבתי הקולנוע בארה"ב ב-28 באוגוסט 2020.

באופן לא מפתיע לאור כל הנ"ל, "המוטנטים" צבר בשנתיים וחצי שנות הייבוש שלו מוניטין של סרט מקולל. בראיון ל-Vulture של מגזין "ניו יורק" אמר הקיץ ביל סינקייביץ', אחד האמנים שעבדו על המקור הקומיקסי של "המוטנטים": "אנשים מדברים על פרויקט מקולל, אבל אני חושב שהעיכוב שנוצר בגלל הסגר רק מגביר את העניין בסרט". והאמת, בהחלט יש מקרים שבהם כל עכבה לטובה. "אפוקליפסה עכשיו" נדחה כל כך הרבה פעמים בגלל התארכות הצילומים והעריכה שה"לוס אנג'לס טיימס" פרסם על זה מאמר תחת כותרת שנעשתה מיתולוגית, "אפוקליפסה מתי"; בסוף קיבלנו מאסטרפיס. אבל במקרה דנן, מה אני אגיד לכם? פחות.

הגיבורה שלנו היא דני מונסטאר (בלו האנט), נערה משבט שאיין והניצולה היחידה מאסון שתוקף את השמורה שבה היא חיה עם אביה. היא מתעוררת עם זיכרון מעורפל של מה שקרה במוסד שמנהלת ד"ר ססיליה רייס (אליס בראגה), מוטנטית שמבשרת לדני שגם לה יש איזושהי מוטציה, רק לא ברור במה היא מתבטאת. אנחנו מגלים גם שבמוסד הזה מוחזקים ארבעה צעירים נוספים עם מוטציות - איליאנה (אניה טיילור-ג'וי מ"גמביט המלכה"), ריין (מייזי וויליאמס מ"משחקי הכס"), סם (צ'רלי היטון) ורוברטו (הנרי זאגה). וזהו, כאן הסרט נתקע. התסריט מאת בון ונייט לי מתעקש להציג לנו אחד-אחד את סיפורי הרקע הגנריים להחפיר של כל הנ"ל, לטוות יחסים כאילו-מורכבים בין הצעירים (כל מי שראה את "מועדון ארוחת הבוקר" יודע שזאת פינה שאפשר לסגור בסצנה אחת; כאן זה נמשך חודש), ומפה לשם שרפנו 50 דקות על כלום.

בשליש האחרון הסרט מתעורר טיפה. ההיפוך על סיטואציית הבית הרדוף - כי אלה לא קורבנות חסרי ישע, אלה גיבורי על בהתהוות - סופסוף מפמפם קצת אדרנלין לתוך העסק העייף הזה. אבל גם בפאזה הזאת, היעדר מוחלט של הומור וחוסר מעוף משווע באגף האקשן מונעים תחושת קליימקס ממשית. חלק מזה הוא בעיה של ליהוק - לבלו האנט אין כריזמה של גיבורה, שני הגברים פשוט איומים, רק וויליאמס וטיילור-ג'וי איכשהו סוחבות (בנושא קשור, שאלה: איך זה בסדר שהאחרונה עושה מבטא רוסי? זה לא נחשב בורשט פייס?). אבל הבעיה האמיתית של "המוטנטים החדשים" היא חד משמעית בקודקוד. בון הוכיח ב"אשמת הכוכבים" שהוא יודע ליצור סרט נעורים אפקטיבי, כך שהבעיה כאן אינה היעדר יכולת: התחושה, והיא נוכחת בכל אספקט של "המוטנטים", היא של סרט שנעשה בהיעדר תשוקה.

מילה טובה, אגב תשוקה, צריכה להיאמר על האופן שבו סרט מבית דיסני (זאת הפקה של "פוקס", אבל העכבר רכש את האולפן הזה על נכסיו בדיוק באמצע הייבוש הגדול של "המוטנטים") סופסוף מציג על המסך אינטימיות הומוסקסואלית, ספציפית לסבית, לא ברמיזא ולא בחכימא אלא ממש כמו שזה. אלא  שבאותה נשימה, העובדה שרגע השיא של הנ"ל מוצג בעריכה צולבת עם סצנת הוא-והיא-מתמזמזים בבריכה מריחה לי כמו קריצת עין שאינה במקומה, לאמור "אל דאגה, אנחנו עדיין בקטע של יחסים כדרך הטבע". אבל בסדר, אולי זה רק אני.

בסופו של יום - קצר, רק 94 דקות, עניין מבורך לכשעצמו - "המוטנטים החדשים" הוא סרט שמתחיל רע, דועך למוות, ניעור קצת לחיים, שובר את תקרת הזכוכית הלהט"בית של דיסני, נבהל מעצמו ואז נגמר. זהו. הוא לא מביך לשנייה, אבל גם לא באמת מעניין אפילו לרגע. נדמה לי שאפילו דליפתו לאתרי הטורנט השבוע, עשרה ימים לפני מועד ההפצה הרשמי שלו במהדורות הביתיות (17.11 למי שחוגג), לא באמת הזיזה לאיש.

אבל רגע, העיקר עוד לפנינו - כי הפרסומים, שאני לא מאמין להם לשנייה אבל זורם איתם כי יאללה, מדברים על "המוטנטים" כסרט האחרון בפרנצ'ייז האקס-מן. זאת כמובן הזדמנות מושלמת לדרג אותם, מה גם שאיתמר רונאל עשה את זה לפני שנה ואולי הותיר במאן דהוא את הרושם שיש לו, איך קוראים לזה, מושג. ובכן:

13) "אקס מן: הפניקס האפלה", 2019, בימוי: סיימון קינברג

גנרי, אידיוטי, גס, יוצא לחפש העצמה נשית ומוצא העצבה רב-מגדרית. גם זה סרט שיציאתו נדחתה שוב ושוב, ובדיעבד מוטב היה שימשיך להידחות.

12) "המוטנטים החדשים", 2020, בימוי: ג'וש בון

מה לעשות, הלכתי לגנזכיי ומצאתי שהפניקס הוא היחיד שקיבל ממני ציון נמוך יותר. תקראו לזה אשמת הכוכבים (משחק מילים מכוון לגמרי, בון. מה תעשה לי).

11) "אקס מן המקור: וולברין", 2009, בימוי: גאווין הוד

ילדים, מי רוצה לראות את סיפור האוריג'ין של וולברין? כן ילדים, למרות שכבר ראינו אותו 328 פעם? לא סרט נורא כמו שהוא סרט מיותר, וזה לא שהוא לא נורא, כן?

10) "אקס מן: אפוקליפסה", 2016, בימוי: בריאן סינגר

על השימוש במחנה השמדה כלוקיישן לסצנת אקשן אני מוכן לסלוח, אבל מה זה כל הדיבורים האלה. חבל חבל, כי זה היה סרט עם פוטנציאל גדול: בכל זאת, אלוהים הוא סוג של הנבל כאן. או ליתר דיוק, סוג של אלוהים הוא הנבל. 

9) "אקס מן 3: המפלט האחרון", 2006, בימוי: ברט ראטנר

סיום מבאס לטרילוגיה המקורית, שהתחילה יפה מאוד, נסקה עוד יותר גבוה וכאן נשרפה. לא בלתי ראוי לצפייה, אבל כל כך מאכזב.

8) "אקס מן: העתיד שהיה", 2014, בימוי: בריאן סינגר

שוב, לא נורא, אבל הקטע שרייבן (ג'ניפר לורנס) לובשת את דמותו של ריצ'רד ניקסון - במה שאמור להיות שיא דרמטי, כן? לא שפל קומי - די מסכם את זה. סרט שקופץ את הכריש עם פור של חצי מטר.

7) "דדפול 2", 2018, בימוי: דיוויד ליטץ'

כמעט בלתי אפשרי לשחזר את תחושת ה"בום" של סרט שלא דומה לכלום, וליטץ' אכן נכשל בזה בסרט ההמשך. לא באופן גורף, בהחלט יש לו את הקטעים שלו ורק על כותרות הפתיחה מגיע לו צל"ש, אבל זה פשוט לא זה.

6) "וולברין", 2013, בימוי: ג'יימס מנגולד

סרט סולידי של מנגולד, שעוד ישוב בהמשך הרשימה יד ביד עם טופרי האדמנטיום של וולברין. זה גם קו המשווה של הפרנצ'ייז המאוד לא אחיד הזה, או ליתר דיוק נקודת המשען של הנדנדה: שבעה סרטים לא טובים, אחד טוב, ומכאן והלאה חמישה *באמת* טובים.  

5) "אקס מן", 2000, בימוי: בריאן סינגר

אינטליגנטי, משוחק היטב וכתוב היטב. במובנים רבים זה אביו הרוחני של "הנוקמים", יצירה שהוכיחה שאפשר לפתח צביר שלם של דמויות + כוחות על בלי למסמס ובלי להתיש. כיף של סרט, גם בגיל 20.

4) "אקס מן: ההתחלה", 2011, בימוי: מתיו ווהן

הברקה לא נורמלית ואחד הריבוטים המוצלחים אי פעם, בוודאי בז'אנר הספציפי של גיבורי העל. סרט גדול, בלי הסתייגויות.

3) "דדפול", 2016, בימוי: טים מילר

אחד המצחיקים, אחד המרושעים, אחד המבריקים. וזה עוד בא ממישהו שבעיקרון לא סובל את ראיין ריינולדס.

2) "אקס מן 2", 2003, בימוי: בריאן סינגר

כמו "האביר האפל", כמו "ספיידרמן 2" (של סם ריימי, אני לא מדבר על הריבוטים), גם סדרת "אקס מן" התחילה טוב מאוד ושדרגה את זה למצוין בתשלום השני. אחד מסרטי גיבורי העל הגדולים בכל הזמנים.

1) "לוגאן: וולברין", 2017, בימוי: ג'יימס מנגולד

לפעמים אין מספיק סופרלטיבים. פרנצ'ייז שבשלב הזה כבר היה מאוס, דמות שבשלב הזה לא רציתי לשמוע ממנה שוב עד יום מותי, ופתאום הדבר הזה. מהסרטים הכי גדולים של העשור שעבר, מסרטי גיבורי העל הבודדים שראויים לתואר יצירת מופת.