זה כנראה הגיוני שעיבוד קולנועי לדוקו-ריאליטי על כדורגל-סלבס לא יהיה חוויית צפייה שגרתית בשום אופן, אבל תשמעו - "גולסטאר הסרט: מרוסקים" הוא חתיכת דבר מוזר. שעטנז בלתי אפשרי של דרמה (די מוצלחת!), קומדיה מטורפת (לא מספיק מצחיקה ובהחלט לא מספיק מטורפת), סרט אחווה גברית (למעשה שני סרטים כאלה, ואף אחד מהם לא מתפתח לשומקום) ורגעי קרינג' (ספורים וקצרים, אבל בלתי נסבלים). סרט עשוי היטב בכמה וכמה אספקטים ולא עשוי בכלל באחרים, סרט לא רע לפרקים ואיום ונורא באחרים. דבר כזה, אני מבטיח לכם, עוד לא היה.

אנחנו מתחילים באפריקה, היכן ששבט של נשים שבוי בידי גחמותיו של מנהיג שבט שכן, כל-גברי. אבל אז חושבת קנדקה - בתה של מנהיגת הנשים, ובעצמה לוחמת עשויה ללא חת - על דרך להתחמק מציפורניו של הנ'"ל: משחק כדורגל שניצחון בו יבטיח חירות לה ולאחיותיה, ואילו הפסד יאלץ אותה להינשא לאיש הנתעב. למה דווקא כדורגל, על זה לא מתעכב התסריט מאת דוד דהן ("גאליס"). כך או כך, קנדקה מבינה מהר מאוד שהשבט יזדקק לנס כדי לנצח, ולרגע נדמה שזה בדיוק מה שקורה, כשמטוס קל ועליו הקאסט של "גולסטאר" (הריאליטי, כן?) מתרסק בסוואנה. אז עכשיו נשות השבט משוכנעות שמדובר בקבוצת כדורגל לגיטימית, הגולסטארים מצדם מבינים שהם צריכים לשחק את המשחק (תרתי משמע, כן?) או שימותו, והכל מוכן לקומדיה של טעויות.

אבל זה פשוט לא קורה. הסיטואציה הקומית הבסיסית נמצאת שם וכך גם פוטנציאל ההצחקה, אבל הסרט כאילו שוכח מזה ומתפצל לתת-עלילות שאין ביניהן כמעט שום קשר סגנוני, ושנבדלות זו מזו גם באיכותן. מצד אחד אותה דרמה בכיכובה של פרפילאב מונגוזה בתפקיד קנדקה, שמצליחה לעבוד לרוב אורכה ואפילו להפתיע במורכבותה. מצד שני קו עלילה שבו שניים מניצולי ההתרסקות, נירו לוי ואורי ברויר, מוצאים את עצמם במה שהיה יכול להיות מסע קלאסי של חיבור בין שני גברים הפוכים לגמרי, רק שהסרט פשוט לא עושה עם זה כלום והסצנות בהשתתפות השניים הולכות ונעשות מעיקות. או הקרינג' המוחלט שבו אחת מנשות השבט, כבדת ראייה, טועה לחשוב שאלעד צפני הוא הילד שלה ואפילו מניקה אותו: זה אשכרה היה עשוי להצחיק אם הסרט כולו היה מושך לכיווני ה"אני לא מאמין שהם עשו את זה", אבל הוא לא, והתוצאה היא סוג של נזם באף חזיר, רק בלי חזיר ועם פטמה. 

שייע פייגנבוים, ירון ברלד, דין מירושניקוב, רז זהבי, זהר ליבה, ליאם גולן: "מרוסקים" הוא ערב רב של שחקנים ונון-אקטורז שהמכנה המשותף לדמויות שהם מגלמים הוא אי-פיתוח. הסרט מסתפק בנתונים פיזיים או מנטליים כמפתחות קומיים, ובהיעדר מושג אמיתי על הדמויות או הפעלה אינדיבידואלית שלהן בתוך הסיטואציה, יש כאן תקרת זכוכית די נמוכה בכל הנוגע ליכולת הצחקה. לעומת זאת, הצלם דוד סידר עושה כאן עבודה מצוינת - רק שהיא משווה לסרט מראה דרמטי, עם צבעוניות עמוקה וגרעיניות שכאילו לקוחות מז'אנר אחר לגמרי, בוודאי לא קומדיית האהבלים ש"מרוסקים" מנסה להיות לרוב אורכו. 

אמיל בן שמעון הוא במאי מנוסה ("ישמח חתני", "התחנה"), ואני לא יודע למה יצא לו סרט שבו שום דבר לא מתחבר לשום דבר אחר. אני גם לא יודע איך קרה שמונגוזה עושה אחלה תפקיד דרמטי, ואילו נירו לוי עושה תפקיד פשוט לא טוב כשברור מאוד שהוא מבחינתו מככב בקומדיה מופרעת. אבל זה בדיוק "מרוסקים": רסק סרט של רגעים חמודים, צילום כמעט מרהיב, משחק טוב, אי-משחק מוחלט, בדיחות קלושות וקטעי התכווצות במושב. לא בדיוק מומלץ, אבל ללא ספק ייחודי.